התמקדות לבד/קיי הופמן
 תרגום: אורנה גלילי
 
"ויתרתי על הניסיון להתמקד לבד מכיוון שאף פעם אינני מגיעה לשום מקום"
"אינני יכול להישאר עם התהליך כשאני לבד"
"אני זקוק לנוכחות של אדם אחר כדי שמשהו יתקדם"
כל ההערות האלו נאמרו ע"י מתמקדים מנוסים!
 אם כן, מדוע התמקדות לבד היא כל כך יותר קשה לרוב האנשים מאשר התמקדות עם מלווה?                  והאם יכול מישהו באמת להצליח להתמקד באופן אפקטיבי לבד?
בתקווה למצוא תשובות לשאלות אלו, תחקרתי 15 מתמקדים על החוויות שלהם. כולם הכירו את מבחר הטיפים לעזרה ובכל זאת רובם חשו כי ההתמקדות לבד היא קשה, ורק שניים מהם אמרו שההתמקדות לבד הייתה בשבילם בעלת אותו ערך כמו התמקדות עם שותף.
מדוע אנשים חשים שהתמקדות לבד היא קשה
הסיבות העיקריות שמסרו המתמקדים עצמם, שבגללן התמקדות לבד אינה מספקת, היו:
"מחשבותיי נודדות", "אני מתקשה להתרכז ומחשבותיי מתפזרות ואני נסחף לחלום בהקיץ"               (במקרה הזה מה שהמתמקד חשב הוגדר על ידו כנדידה או התפזרות),
"ברגע שאני מתיישב להתמקד אני מתחיל לחשוב שאין לי ממש את הזמן לזה, אני מוטרד ויוצא מריכוז ע"י מחשבות על כל הדברים האחרים שאני חייב לעשות"
"זה הולך בסדר עד לנקודה מסוימת, אבל אז אני מגיע לערפל ותקיעות"
(דוחות נוספים דומים כללו "מתערפל" ו"הולך לאיבוד")
"כשאני נכנס פנימה אין שם כלום"
"אני תמיד מוצא תחושה מורגשת (felt sense) אבל אני לא מצליח לגרום לשינוי ולהמשיך בתהליך"
"אני מתיישבת על מנת להתחיל התמקדות, אבל אז אני נתקפת פחד שאם אכנס עמוק מדי למשהו זה יהיה יותר מדי בשבילי"
למכשולים אלו יש שני דברים משותפים:
א. הם קורים אחרי שהמתמקד התחיל להפנות תשומת לב פנימה,
ב. ניתן להתגבר עליהם בקלות בנוכחות של מלווה.
זה אומר שלמרות שהמתמקד אולי תופס אותן כמכשול לתהליך, כל אחת מההפרעות היא למעשה "משהו בי" שאפשר היה לתת לו תשומת לב בתוך תהליך שלמעשה כבר מתרחש בפנים.
לדוגמא, הציטוט השני: יש שוני בין לא לתכנן להתמקד עקב חוסר אמיתי בזמן, לבין להחליט להתמקד, להתיישב ואז לחשוב "אין לי זמן לזה".
כלומר, המלכודת העיקרית של התמקדות לבד יכולה להיות לפספס את המובן מאליו, זה הנמצא מתחת לאפנו...  מדוע שהמתמקד לא יגיד לעצמו: אני חש משהו בי שמרגיש "אין לי זמן בשביל זה?"
באותו אופן, מה מונע מהמתמקד "המוצף בקלות" מלהכיר בפחד שלו ע"י אמירה כמו "משהו בי מפחד שאהיה מוצף"?
בכל מקרה נראה בבירור שהמתמקד מזוהה עם משהו. למרות זאת, כשהמרואיינים שלי דיווחו על הקשיים שלהם, אפשרות זאת לא תמיד התחוורה להם, ואני בטוחה שכל המתמקדים היו מצביעים מייד על הזדהות אם הם היו "בכסא המלווים" בהתמקדות.
נראה שיש דינמיקה עדינה במיוחד שיכולה להסתיר את המובן מאליו מאיתנו כשאנחנו מתמקדים לבד.
רוב המתמקדים עמם שוחחתי דיווחו שאם הם עוברים את הנקודה של לארח לחברה עם התחושה המורגשת ומתחילים לעבור שלבים בהתמקדות, התהליך בדרך כלל ממשיך חלק לאחר מכן.
האזור הבעייתי העיקרי, אם כן, הוא בהתחלת התהליך כאשר מיומנויות של הקשבה עצמית עדיין לא משתלבות במודעות, אזור המעבר שבין תבנית חשיבה רגילה לבין התמקדות.
אפשר להשאיל את האנלוגיה של אן להתארגנות לקראת פגישה עם חברה טובה לקפה. נאמר שלחברה א' כוונה לשאול איך חברה ב' מרגישה באמת. דמיינו שהיא אומרת "אז מה נשמע איתך היום?" וחברה ב' אומרת "באמת שאין לי זמן לזה עכשיו כי יש לי עוד כל כך הרבה דברים שעלי לעשות היום",
או – "הייתי מעדיפה לא לדבר עכשיו כי אני יודעת שזה ממש יעציב אותי", או – "הכל בסדר, אין שום דבר לדווח עליו כרגע".
אם חברה א' הייתה מגיבה בהערה כמו "מה לא בסדר איתך? את תמיד מגיעה עם אותו תירוץ פתטי כדי לא לדבר איתי", או – "אם את מתנהגת כך, אני הולכת מכאן", היא הייתה מגיבה בדרך דומה לדרך בה המתמקדים מגיבים, לעתים, לחלקים שבהם. אין פלא שחלקים כאלו מגיבים בהתחפרות.
כמובן שאלו יהיו דוגמאות לאי הקשבה מתוך פרזנס, שקל לזהות כפרטנר של מתמקד, אבל קשה יותר לזיהוי עצמי בתוך מחשבותינו. אם כך, מדוע המחשבות הללו שמגיעות בנקודת הכניסה לתהליך ההתמקדות כה קשות לזיהוי כ"חלק בנו"?
סיבה אחת נובעת מההבחנה שלרובנו, כך נראה, קיים מכשול חוזר שככל שהמהלך הופך להרגל קבוע, כך הדבר הופך לבלתי נראה.
לדוגמא – אם מתמקד חווה כמה פעמים "היסחפות לתוך מחשבות" בפעמים הראשונות שניסה להתמקד לבד, לא יקח זמן רב והא יראה אינפורמציה זאת כעובדה: "כשאני מנסה להתמקד לבד, דעתי פשוט מוסחת". בעקבות זאת, קרוב לוודאי שהוא יזדהה לגמרי עם הציפייה השלילית הזאת, כך שזה יהיה בלתי אפשרי בשבילו לזהות את מה שעולה כמשהו שניתן להכיר בו, כ"משהו בי רוצה להיסחף".
אפשרות אחרת היא שהקשיים החוזרים שלנו בהתמקדות לבד, מקבילים לדפוסים הרגילים שלנו של התקדמות – עזיבה, המכניזם בו אנחנו נוטים להשתמש כדי להימנע מלהישאר על הסף בו שינוי יכול לבוא. במקרה כזה כבר לא נהיה ערים לשימוש שלנו באסטרטגיה של הימנעות, ואם זה יאומץ כאמצעי של הימנעות מהכרעה ברורה בתהליך ההתמקדות, קרוב לוודאי שלא נכיר בו ולא נבחין בו.
מקמהון וקמפבל כותבים: "ההגנות שלי כנגד המגע האותנטי, המורגש בגוף, הן חזקות, אוטומטיות, מתעלמות מהתהליך ובלתי נראות – לפחות לעצמי" (Bio Spirituality Newsletter, winter 1998).
למה להתמקד לבד?
לאחר כל סקירת הקשיים בתהליך ההתמקדות לבד, האם יכול משהו להיאמר לטובת התמדה בו? האם יש יתרונות בהתמקדות לבד שלא יכולים להיות מושגים בהתמקדות עם מלווה?
במאמרה על התמקדות לבד כותבת דורותי פיש: "התמקדות לבד היא כאשר אני מרגישה הכי מחוברת עם אחדות החיים. אני מעריכה התמקדות עם שותף, אבל זה הוליך אותי למקומות אחרים".                      (TFC, Nov.1992)
מתמקד מנוסה אחר אומר: "ההתמקדות לבד שלי היא הליבה של כל תרגול ההתמקדות שלי".
אחרים נותנים סיבות מגוונות לכך שהתמקדות לבד היא לעתים עדיפה על התמקדות עם שותף. הסיבות כוללות התמקדות על נושאים אינטימיים או רגישים, מקרים בהם משהו זקוק לתשומת לב מיידית ואין פרטנר פנוי, או מקרים בהם המתמקד מרגיש מרוסן ומאופק עקב נוכחות של מקשיב.
ישנן פעמים שמשהו בנו זקוק להרבה זמן, הרבה יותר זמן משיהיה למקשיב לתת ורק "לארח לחברה" בזמן שהדבר מתגלה לנו לאט לאט. דורותי מתארת את ההתנסות שלה בצורה יפה: "התמקדות לבד, זה כמו לצפות בעלה של עץ אלון נפרש. זה קורה לאט מאוד. בהתחלה אתה מבחין בגבשושית, כמה ימים אח"כ בניצן של עלה, ימים אחר כך כשהפתיחה והפרישה מתחילה לקרות, ויש לך עלה".
בדרך כלל משתמשים במונח "התמקדות לבד" על מנת לציין צורה פורמאלית של תהליך התמקדות מוגדר. אבל קיימת תפיסה אחרת של התמקדות לבד, שבמידה מסוימת מהווה את המטרה ארוכת הטווח של כל המתמקדים – להיות ער במידה מסוימת לתחושה המורגשת כל הזמן.
להתחבר לתחושה המורגשת בקצרה לאורך היום הוא אימון בעל ערך מיוחד, שעוזר לרכך את הגבול בין "בחוץ" ל"בפנים". זה מוליך לתחושה עקבית של תקשורת עם עצמנו ואינטראקציה אותנטית יותר עם אחרים.
 התמקדות לבד גם נותנת לנו הזדמנות מיוחדת במינה להכיר בחלקים בנו שנוטים להיות "מאחורי הקלעים" בנוכחות מלווה.
בהיותי נחושה להתחייב לתהליכי התמקדות לבד בזמן שעבדתי על הפרויקט הזה, מצאתי את עצמי מכירה בחלק שאיתו הייתי מזוהה עד כה. בסופו של דבר, כשישבתי עם החלק הזה, התפתח תהליך מוזר – אבל בעל ערך רב – שבמהלכו רשמתי את ההערות הבאות:
[תהליך הכתיבה התחיל אחרי שלפתע הבחנתי שביליתי 5 דקות רק בלחשוב על האם כדאי לי לעשות משהו אחר במקום להתמקד.
על מנת שהכיתוב יהיה ברור יותר, איכויות של תחושה מורגשת מתוארות בסוגריים, מילים ששמעתי מתחושה מורגשת כתובות באותיות נטויות, התגובות שלי עצמי מצוינות במרכאות, ו ... מציינות זמן שתיקה וזמן שבו הכרתי במשהו.]
"אני חשה במשהו שאומר שזה באמת חשוב בשבילי לחשוב על האם אני צריכה לעשות משהו אחר בדיוק עכשיו" ....... (תחושת כאב במרכז הגוף) ....... אני באמת שונאת את זה כשאת מרגישה לא בטוחה בקשר למה שאת רוצה לעשות ....... אני לא רוצה שתבזבזי זמן במאבק להחליט מה לעשות. אני שונא כשאת מתוחה, מבולבלת, פזורת דעת ולא בטוחה ....... אני מבין שיש המון לעשות ואני לא יודע מה הכי חשוב....... אני רוצה שתהיי ממוקדת ונוכחת, בזרימה....... (מתוח, דוחף ביאוש מתחת לסרעפת) ....... יש כל כך הרבה לעשות ואין הרבה זמן .... תעשי משהו ....... כל דבר, לא משנה מה – ואז אוכל לנוח, להירגע ......."מה שאתה באמת רוצה זה להיות יכול להירגע" ....... כן....... ואני יודע שהתמקדות טובה בשבילך ושווה את הזמן, אבל במקביל אני גם נאבק בהרגשה שאולי את צריכה לעשות משהו אחר ....... למעשה אני כאן, כמעט כל הזמן באופן כזה, אבל את לא מבחינה בי .......(כאב, מותש, צר ומתוח) ....... "אני עומדת פשוט להישאר כאן ולארח לך לחברה" ....... האם את באמת רוצה להוציא זמן על להיות איתי כשאת כל כך עסוקה? (חלש, עייף, מופתע) ....... "כן" ....... (הכאב משתחרר, חמימות מתפשטת). 
נשארתי עם החמימות הנעימה, נהנית מתחושת הרגיעה לאיזה זמן נוסף לפני שסיימתי. הסשן הזה של 10 דקות היה צעד משמעותי בשבילי. מאז, יכולתי לארח לחלק הזה לחברה כשהבחנתי שהוא בסביבה, מאפשרת לו באופן הדרגתי להשתנות בכיוון המשך החיים.
זה גם גרם לי להיות ערה לעד כמה החלק הזה השפיע על הדרך בה בחנתי את האופן בו אני מנצלת את הזמן שלי ולהוריד חלק גדול מהמתח סביב כל העניין הזה בחיי. מכיוון שמעולם לא נפגשתי עם החלק הזה בהתמקדות שלי עם שותף, זה מראה שהתמקדות לבד יכולה לתת הזדמנות ייחודית! 
לאחר ששוכנעתי שיש להתמקדות לבד ערך ושווה להתמיד בה, אפילו להמליץ עליה בחום, החלטתי לשפוך עוד אור על הבעיות שהתעוררו בהתמקדות לבד, דווקא ע"י התבוננות בזמן בו הן נוטות שלא להתעורר. 
כאשר ההתמקדות זורמת היטב – ומה תומך בתהליך. 
הרוב הגדול של האנשים איתם דיברתי אמרו שתהליך ההתמקדות בדרך כלל הולך להם טוב –  
א. כשהם מתמקדים לבד בזמן שיש להם בעייה דחופה שתובעת את תשומת ליבם,
ב. כשהם מתמקדים עם מלווה. 
א."אם יש משהו שמדאיג אותי אני בדרך כלל יכול להתמקד עליו לבד" שמעתי מכמה וכמה אנשים, שלמרות שבדרך כלל הם אינם מתמקדים לבד – עקב הקשיים שהוזכרו קודם – הם כן משתמשים בהתמקדות לבד על מנת להתמקד על עניין לוחץ או תגובה רגשית חזקה כשמתעוררת.                     כשמשהו כבר מורגש גופנית, או כשרגשות חזקים מאפשרים גישה מהירה לתחושה המורגשת, פחות נתקלים במכשולים. האזור המסוכן נעקף. לא רק שאנחנו כבר מעורבים בתהליך התמקדות ע"י ההבחנה בתחושה המורגשת, יש לנו כוונה ברורה ומוכנה לסשן, יש לנו משהו עם צורך ברור בתשומת לב ומוטיבציה לשהות איתו איזה זמן. מידה מסוימת של פרזנס מושגת אוטומטית ע"י עצם המעשה של זיהוי משהו בפנים – בנפרד מ"אני" - ורצון וסקרנות לגלות יותר על המשהו הזה. לכן, הרעיון של התמקדות על תחושה שוטפת, הוא כשלעצמו אינדיקציה לכוונה ויכולת להיות עם משהו במקום להיות מזוהה איתו. 
ב. בסשן מתוכנן עם מלווה, לעתים קרובות אין נושא בוער שכזה נוכח. הכוונה היא פשוט לבדוק פנימה עם עצמנו ולראות מה, אם בכלל, מבקש את תשומת ליבנו – בדיוק כמו בתהליך מקביל של התמקדות לבד. ועדיין, הרוב הגדול של המתמקדים מדווחים לעתים נדירות מאוד, אם בכלל, על היתקלות באותם המכשולים כשהם מתמקדים עם שותף. מדוע?
אן וויזר קורנל וברברה מקגווין כותבות:
"יש שלוש איכויות ששותף מביא, שצריכות להיות מובאות להתמקדות לבד באופן מכוון ומודע:
1. הכלה            
 2. ריכוז (ההיפך מהתפזרות, התערפלות וכו')          
 3. אי-שיפוטיות.
(מתוך: Early draft of focusing students and companion`s manual
כשמרגישים שלמלווה יש את האיכויות האלו, ובכך הוא תומך בפרזנס, זה מאפשר להישאר בחוויה עמוקה במקום שאולי לא היינו יכולים להישאר בו, או אפילו להגיע אליו – ללא איכויות אלו.
אד מקמהון ופטר קמפבל מנסחים זאת כך:
"המלווה נמצא שם על מנת לתמוך במתמקד שימצא את היכולת הטבעית שלו לארח לעצמו לחברה בדרך עדינה ומכילה. אם אדם איבד את היכולת שלו ו/או פיתח הרגל חזק של התנתקות מהתחושה המורגשת, הוא לא יהיה מסוגל להתמקד בעצמו" ("Bio – Spirituality")
אם כך, איננו מדברים כאן על מיומנויות טכניות, אלא על להיות בעל יכולת לספק את אותו סוג נוכחות שמאפשרת לתהליך האישי שלנו להתקדם.
ג'נדלין מסביר מדוע הצעד הראשון לעבר פיתוח היכולת הזאת הוא להתמקד עם מקשיב:
"כדי להיות אני עצמי אני זקוק לתגובות שלך, בהיקף שבו התגובות שלי נכשלו בלשאת את רגשותיי קדימה. בהתחלה, מבחינה זאת אני "באמת אני" רק כאשר אני איתך... ההולכה קדימה הנמשכת לתוך תהליך של אינטראקציה הכרחית על מנת לכונן התנסות ארוכה מספיק לפרט עצמו לשמר את היכולת "להולכה קדימה" כתהליך עצמי". 
האם ניתן ללמוד התמקדות לבד? 
מילותיו של ג'נדלין מעלות שאלה: האם התמקדות לבד יכולה להילמד בכל שלב, או שהכרחי שמידה מסוימת של יכולת להקשיב לעצמנו תתפתח לפני שנהיה מסוגלים להתחיל להתמקד לבד? במילים אחרות – האם זה תמיד אפשרי למתמקד לספק את האיכויות של הפרזנס שנחוצות לתמיכה בתהליך שלו?
 
רוב המתמקדים זקוקים למעט מאוד מהמלווה על מנת לתמוך בתהליך שלהם. למעשה, כפי שגיליתי בטעות, לא יותר מפשוט להיות שם (אפילו בקצה השני של קו הטלפון) נחוץ על מנת ליצור אווירה של "הכלה, ריכוז וחוסר שיפוט".
כשניסיתי לדמות התמקדות לבד קרוב ככל האפשר על מנת לצפות בתהליך, הקשבתי בדממה לכמה סשנים וגיליתי, שהאפקט של הניסיון עצמו הביס את הממצאים שלי!
אנשים שכאשר היו לבד התקשו להתחיל את הסשן, לשבת עם משהו, להישאר עם התהליך או לחוות שיפט, לא חוו כל קושי או בעיה כאשר בפשטות ישבתי בדממה והקשבתי. נראה שלמרות שהדהודים והזמנות של מלווה יכולים לספק עזרה מבורכת לתהליך, מעל הכל העובדה שיש איתך מישהו היא שמסייעת לתהליך ההתמקדות!
משכך, מתמקדים רבים חשים פסימיות לגבי היכולת שלהם להתמקד לבד, מכיוון שבהתמקדות עם פרטנר הם תופסים את המלווה כ"מחזיק הפרזנס" עבורם.
זה מחולל שינוי דק – אבל חשוב – לקחת בחשבון שהתמקדות מוצלחת יכולה להתרחש רק כאשר המתמקד גם מקשיב לעצמו ממקום של פרזנס.
במובן זה ניתן להיאמר שאפילו כאשר מלווה נוכח, המתמקד עדיין מתמקד לבדו. לא משנה איזו רמה של תמיכה המלווה מספק, הוא עדיין לא עושה את "ההתמקדות" בעצמו.
האם ניתן אם כך לגזור בהתאמה שכל מי שיכול להתמקד בהצלחה עם מלווה יכול גם להתמקד לבד?
באופן טכני אכן נדמה שכך, אבל יש מקרים שבהם התמקדות לבד, מעצם הגדרתה, אינה מספקת.
 
אחד המתמקדים ניסח זאת יפה: "לעתים המילים צריכות לצאת מהמערכת שלי ולהיפגש עם אדם אחר".
אני מרגישה בכל מאודי ששום מאמצים לתמוך בהתמקדות לבד אינם צריכים להמעיט בחשיבות הרצון הממשי והבריא לקשר אנושי כשהוא מתעורר. להוציא את המקרים יוצאי הדופן והספציפיים שבהם נדרש מקשיב, זה נראה (לי) שברוב המקרים למתמקדים יש את היכולת לספק לעצמם את האיכויות הנדרשות כדי לתמוך בפרזנס. לכן אני סבורה שניתן למפות בעיות לשלושה אזורים ספציפיים של הזדהות:
 
א. המתמקד לא מצליח בביסוס פרזנס בתחילת התהליך. זה הופך את הסבירות של הזדהות עם מה שעולה לכמעט בלתי נמנעת.
ב. בנקודה שבה משהו מתחיל לעשות צעדים, "חלק מבקר" זורע ספק לגבי יכולת המתמקד להתמקד לבד, ואז המתמקד הופך (ונשאר) מזוהה עם החלק הזה.
ג. "חלק שולט" נוכח ומרגיש תחושת אחריות לכוון את התהליך. הוא יכול להרגיש שהוא צריך ליזום משהו שיאיץ את התהליך, או יגרום לשיפט, או שהוא צריך לעשות משהו כדי "לתקן" משהו.
האזור הזה הוא ביצה טובענית אם המתמקד מזדהה איתו, והסיכון הוא גבוה מכיוון שיש, כמובן, אמת מסוימת ברעיון ש"אני" אחראי על כיוון התהליך.
 
מכיוון ששמים דגש רב על תפקיד המלווה בהתמקדות, וסטודנטים לומדים ומתרגלים תגובות מורכבות כמקשיבים, זה לא מפתיע שרבים חשים רתיעה מהצורך "לעשות את 2 העבודות" בהתמקדות לבד (המתמקד והמלווה כאחד).
 
נראה שרבים מאיתנו מניחים שאנחנו יודעים את כללי היסוד של התמקדות כל כך טוב, שכאשר אנו מתיישבים להתמקד לבד אנו פועלים לפיהם אוטומטית. אבל עדיין, בהתאם לממצאים שלי, זה לא בלתי רגיל עבור מתמקדים מנוסים "לשכוח" את הדברים הבסיסיים, או להאמין שאפשר לוותר עליהם. בהתאם לכך כל המאמץ שאנו משקיעים בלימוד של טיפוח פרזנס כמלווים, מושלך מבעד לחלון כאשר אנו מתמקדים לבד!
ישנה דעה שפשוט לעצור ולהתבונן פנימה, מציין את ההתחלה של תהליך ההתמקדות לבד – וזה בהחלט כך, בתנאי שיש לנו גישה מכבדת, חומלת וחסרת שיפוט לגבי מה שאנו עשויים למצוא בהתבוננות זאת, יהא אשר יהא. אם לא – אנו נהפוך למזוהים עם מחשבותינו, במקום להיות במצב של לומר להן שלום ולארח להן חברה.
 
לקחת את זה קדימה
 
אם כך, מה אנו יכולים לעשות על מנת להימנע מלהזדהות עם מחשבותינו? אני מרגישה שהתשובה מונחת בחזרה לכללי הבסיס, להזכיר לעצמנו שהמעבר לפרזנס לא תמיד מתרחש באופן אוטומטי, ושבאופן רגיל עלינו לעשות משהו כדי לעודד אותו לקרות. ולזכור, מעל הכל, שכל גישה, מלבד תשומת לב מכבדת, מלאת חמלה ולא שיפוטית, מייצרת הזדהות עם חלק אחר.
 
כך שלפני שמגיעים עם הצעות חדשות לגבי פתרון הבעיות שבהתמקדות לבד, הגעתי קודם כל לנקודה בה הבנתי עד כמה ההצעות הקיימות והוותיקות טובות! כמעט כל מאמר ופרק על התמקדות לבד,כוללים רשימת הצעות איך להישאר בפרזנס, מ -"העלה בדמיונך את האדם שהכי היית רוצה שיקשיב לך, ואז תן לו לענות בדיוק בדרך שהיית רוצה" (דיאנה מרדר, TFS, 1992 Nov.), ועד "כתוב מילות מפתח כמו התיאור, השאלות שאתה שואל, וכל דבר אחר שמרגיש חשוב" (קורנל, "The power of Focusing"), ו- "דבר לטייפריקורדר והרץ את ההקלטה אחורה אם אתה נתקע או הולך לאיבוד" וכמובן עצות רבות נוספות.
 
מציאת אמצעים על מנת להפוך במודע למקשיב של עצמך היא חיונית. הקונספט הוא "האני המקשיב" שמרגיש גדול יותר משאר "אני", ואין זה משנה אם מישהו מדמיין את המקשיב לאדם אחר, דובון צעצוע או עצמו.
במהלך הסשן בו ערכתי תעתיק, רשמתי לא רק את המלים המשמעותיות שעלו מהתחושה המורגשת, אלא גם את תגובות המקשיב של עצמי. היכולת להרגיש בצורה ברורה ובהירה את ה"אני המקשיב" היה מה שאיפשר לי ליצור קשר ויחסים עם חלק שהיה מוסתר עד כה. 
שמתי לב שספקות בקשר למיומנות בליווי עצמי וכן חוסר סבלנות כאשר משהו לא עושה שיפט, בדרך כלל מתמעטים כשרוכשים ניסיון.
אנשים שהתמקדו לאורך זמן ארוך, היו בדרך כלל הרבה יותר מרוצים רק מהאפשרות לארח למשהו בהם חברה, אפילו לזמן רב אם צריך, מתוך ביטחון ואמונה שהשינוי יגיע אם ומתי שה"משהו" יהיה מוכן לכך.
בספרו "Focusing" כותב ג'נדלין: "אם התחושה המורגשת לא עושה שיפט ועונה מייד, זה בסדר גמור, רק תהיה איתה רגע או יותר. אנחנו לא שולטים ומכוונים את השינוי כשהוא מגיע, הדבר המכריע הוא הזמן שאתה מקדיש לחוש אותו, להרגיש אותו. כשאתה מקדיש זמן תוך הקשבה ותחושה של משהו לא ברור שנמצא שם .... אז אתה מתמקד".
אם כך, למרות שאנו אחראים על שמירה של הפרזנס, אנחנו לא אחראים על ניהול וכיוון התהליך עצמו. אם זוכרים זאת במהלך כל סשן, זה יכול להוריד מידה גדולה של מתח ולחץ בלתי נחוצים מתהליך ההתמקדות לבד.
דבר נוסף שעשוי לעזור הוא לעזוב את הציפיות שהתמקדות לבד צריכה להרגיש בדיוק כמו התמקדות עם מלווה, ובמקום זאת לראות יותר את הערך שאנו נותנים לה במונחים של פיתוח הרגל של להיות בקשר עם ההתנסות האותנטית שלנו ברגעי הווה.
הראיה של ההתמקדות לבד כצעד בדרך לטיפוח פרזנס בחיינו באופן כללי, במקום כ"סוף", יכולה כשלעצמה להקל על חלק מהקשיים שהיא מציבה. קרוב לוודאי שמתמקדים יתקלו פחות בבעיות כאשר הם עושים בדיקה קצרה של התחושה המורגשת לאורך היום. גם אם כל השאר נכשל, ניתן להציע למתמקדים שנאבקים עם התמקדות לבד לקחת הפסקה מתהליכי התמקדות רשמיים ופשוט להנות מהתבוננות פנימה בזמנים שהם מרגישים טוב. 
לסיום – ציטוט של ניל פרידמן נראה לי רלוונטי במיוחד להתמקדות לבד:
"התמקדות היא מנוחה, רגיעה. זה מרגיש טוב בגוף". ("Focusing: Selected Essays").                הכתוב ממשיך בכך שאם זה מתחיל להרגיש מפחיד באופן לא נעים, עצוב, מתסכל, ריק, בודד וכו', אנחנו יכולים להניח שאנחנו מזוהים עם משהו בנו. 
לכן הייתי רוצה לתת טיפ אחד בסיסי:
אם זה לא מרגיש נעים, קח צעד אחורה והכר בזה ממקום שמרגיש נוח ובטוח. זה יקח אותך למה שקיים "על פני השטח" בחוויה שלך, הקצה החיצוני, המעטפת, של הדבר המבקש את תשומת ליבך, ולהיות עם זה תמיד ירגיש מדויק ויביא עמו תחושת הקלה.
מכיוון שאני מקבלת את העובדה שאם ניישם את העצה הזאת נוכל באופן רציף להיות עם משהו אותנטי בתוכנו, אני מעיזה לומר ש- כן, עם תמיכה מספיקה, כל אחד יכול ללמוד להתמקד לבד.