|
הצעדים הקטנים בתהליך הטיפול:
כיצד הם קורים וכיצד לעזור להם לקרות
יוג'ין גנדלין (אוניברסיטת שיקגו, ארה"ב).
תרגמה: אילת
נוכחות אנושית לפני הכול
ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר: מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי. וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים, קרוב לודאי שהיינו בבעיה. אולם אלו לא הדברים החשובים, מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר, לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם. גם אם זה חתול או ציפור, אם אתה מנסה לעזור לציפור פצועה, הדבר הראשון שעליך לדעת הוא שיש שם מישהו בפנים ועליך להמתין לאותו מישהו, לאותו יצור שנמצא שם, שיהיה בקשר איתך. זה נראה לי הדבר החשוב ביותר.
אז, כשאני יושב עם מישהו, אני לוקח את בעיותיי ורגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם. אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו. ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי – תרפיה ממוקדת-לקוח, שיקוף, התמקדות, גשטאלט, מושגים פסיכואנליטיים וכל היתר (הלוואי שהיו לי יותר) - ושם אותם בצדי השני, קרוב. ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה. אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד. עלי להשלים עם כך. יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת. הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח. למדתי שזה בסדר, אני לא צריך להיות בטוח ועם נוכחות חזקה. אני פשוט צריך להיות נוכח. אין תנאים הקובעים איזה סוג בן אדם עלי להיות. כל שדרוש לתהליך הטיפול הגדול, לתהליך ההתפתחות הגדול, הוא אדם שיהיה נוכח, וכך, השתכנעתי בהדרגה, שאת זה, אפילו אני יכול להיות. אף שביני לביני יש לי ספקות, באיזשהו מובן אובייקטיבי אני יודע שאני אדם.
ובכן, זה נכון שאני נעזר בהרבה דברים שונים. אבל כאשר יש עמימות ואני לא בטוח שאני מחובר לאדם האחר, אני לא מושיט את ידי לדברים האלו. אז, אני חייב לשקף את מה שאותו אדם מתכוון אליו ולהישאר מאוד קרוב, כדי לכונן מחדש את הקשר. כאשר הלקוח מסתובב במעגלים ואינו נכנס פנימה, אני עשוי להציע התנסות קצרה ב"התמקדות". אם אני מבחין שיש יותר מדי התמקדות והתכנסות פנימה, ללא הוצאה מספקת של אנרגיה החוצה, יתכן שאבחר להשתמש בגשטאלט, או אולי רק להביע את עצמי, או כל דבר אחר. אני יכול לתת ביטוי לרגשותיי אבל אני זוכר כל הזמן שאלו רק רגשותיי. אני עדיין לא יודע מה עולה אצל אותו אדם. ברגע שמשהו משתבש, אני מיד חוזר ומנסה לחוש את האדם, לחוש את מה שקורה, כי זה אדם אחר, אדם שונה.
כשאני נזכר במאבק שהיה לקרל עם non-directive reflecting (שיקוף לא ישיר), כיצד ניסה כל הזמן לזנוח את מה שכתב, כדי לחזור וליצור מחדש את הוויית הקשר, אני מרגיש שאני הולך בעקבותיו. הוא זנח את "לא ישיר" לטובת "ממוקד-לקוח", ואז הפך את "ממוקד-לקוח" ל"ממוקד-אדם". ראשית פיתח את שיטת השיקוף, ואז אמר "לא, זה לא זה, אלה הגישות ...", אבל יכולנו לקחת את שלוש גישותיו ולהשתמש בהן באופן מאוד טכני, והוא היה אומר "לא, לא, זה ממוקד-אדם".
אז זוהי הדרך שלי לומר זאת: אל תתנו להתמקדות, או לשיקוף או לכל דבר אחר לעמוד ביניכם לבין הלקוח. אל תשתמשו בזה כאמצעי הפרדה. אל תגידו "אני יכול להישאר כאן כי יש לי את שיטת השיקוף שלי, יש לי את מחבט הפינג פונג שלי, לא יתפסו אותי לא מוכן, תגיד משהו? תקבל את זה חזרה". נדמה לנו שאנו חמושים, יש לנו שיטות, למדנו התמקדות, יש לנו המלצות, דוקטורטים. יש לנו את כל זה ולכן קל לנו לשבת שם עם כל הדברים האלה באמצע. אל תתנו לזה לעמוד ביניכם, שימו את זה בצד. אתם יכולים להיות אמיצים לפחות כמו הלקוח. עם כל הידע שיש לי, אני אתבייש בעצמי, אם לא אוכל באמת להסתכל, כשאותו אדם יכול. אז אני רוצה להיות שם באותו אופן.
זוהי - כך אני חושב - המשימה הראשונה שלנו. ולגבי השאלה, מה עלינו, אנשי הטיפול הממוקד-לקוח, לעשות כעת, גם בעניין זה, אני חושב שהדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להעביר את המסר הזה. הדבר נדרש במיוחד בשדה שהולך ונהיה יותר ויותר "מקצועי", מה שאומר יקר וחסר תועלת.
שקוף ממוקד-לקוח כנקודת מוצא לשימוש בשיטות אחרות
הדבר השני שאנו צריכים לעשות הוא להעביר את "התגובה האמפטית", את השיקוף הממוקד-לקוח, לאלו המשתמשים בשיטות אחרות, ולהוסיף שיטות רבות אחרות לזו שלנו. תמיד אמרתי ששיקוף ממוקד-לקוח הוא בסיס הכרחי לשימוש בשיטות אחרות. אם אין לך את זה, אינך יכול לשמור על קשר עם האדם שמולך. אם אינך שואל באופן קבוע "או, לא אהבת את זה?" או "או, משהו מצחיק קרה עכשיו". אם אינך עוצר לעיתים קרובות ובודק, אז השימוש בכל שיטה שהיא יהיה גרוע, וזה כולל התמקדות כמובן. כוונתי היא שברגע שנוצר ערפל ולאדם יש הבעה של "מה אתה עושה לי?", עלינו לעצור ולהיות קשובים רק לזה. שיטת השיקוף הממוקד-לקוח היא הכלי המרכזי, באמצעותו ניתן להשתמש ביתר הדברים.
אולם הדבר שברצוני לומר, שעדיין לא שמעתם, הוא שחובה עלינו להוסיף הקשבה ממוקדת-לקוח לשיטות האחרות. לא יאומן שאחרי כל השנים האלה, נכשלנו לחלוטין בהצגה של הקשבה ממוקדת-לקוח, באופן כזה שאנשי מקצוע אחרים יוכלו להשתמש בזה. איך הם יכולים להמשיך כל כך הרבה זמן בלי זה? איך הם יכולים להיות כל כך טיפשים? אבל אז, אני קולט שזו בעיקר אשמתנו. אמרנו להם שכאשר עושים הקשבה ממוקדת-לקוח, לא עושים שום דבר אחר. אז כמובן שלא יכלו להשתמש בזה, שהרי הם כבר עושים משהו אחר ויודעים שהוא מועיל. הם לא יוותרו עליו. הם לא יכולים ש"לא לדעת" את מה שהם יודעים. חשוב להציג את השיטה של שיקוף ממוקד-לקוח כמשהו שניתן להוסיף לכל שיטה אחרת. אנחנו יכולים לומר שכמה מאתנו לא נעזרים בשום דבר אחר, עד כדי כך זה עוצמתי. כמה מאתנו אכן מעדיפים להשתמש רק בזה. אחרים משלבים דברים רבים, כך שהם יכולים להוסיף את זה לכל שיטה אחרת. זו הדרך להציג את שיטת השיקוף, ואם אחרים ינסו זאת, אפילו רק פעמים ספורות, יגלו את מה שאנו כבר יודעים.
טבע אנושי: תבנית כפויה (imposed form) לעומת סדר צעדים ( Order of Steps) :
משימתנו השלישית היא להסביר עד כמה שונות ההנחות הפילוסופיות שלנו ביחס לכל המוכר בתחום. לאחרונה נכנסתי לזה יותר ויותר. כמה מהתיאוריות שהערכתי מחזיקות בהנחות שכלל לא הייתי מודע להן. אני מבין, כעת, שכאן טמון הקושי בתקשורת עם אנשים רבים. לא רק הקושי שלי אלא הקושי של כולנו.
1. התפיסה הפסיכואנליטית מניחה שלגוף אין כלל חוקיות התנהגותית; שיש לו מכניזם ביולוגי קבוע, ללא דפוס התנהגותי מובחן. במונחים של פרויד: ה"איד" מורכב מאנרגיות-דחף לא סדירות. בכדי לשחרר את ה"קלחת" (מערבולת) של אנרגיות הדחף - זה המונח שלו להתערבות - הגוף זקוק לדפוסים חברתיים. כל פעולה אנושית -הוא מניח- מובנית ע"י דפוסים הנכפים על הגוף מבחוץ. התווכחנו איתם שנים בנוגע לכפיית דפוסים על הלקוח ובעד התבוננות עמוקה יותר. אין בתיאוריה זו דבר פרט לתבניות כפויות! זוהי החוקיות היחידה שיש, ההנחה שלגוף אין כל סדר התנהגותי ואינטראקציה פנימית.
כפי שרובכם יודעים, אני עוסק גם בפילוסופיה (גנדלין, 1962/1970). בעשר השנים האחרונות לערך, עמיתיי הפילוסופיים גילו את הפסיכותרפיה; אולם הפסיכותרפיה שגילו היא כמובן הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית. הם אוהבים את פרויד משום שהוא מגיע מאותן הנחות שהם מכירים. כל שיטה - כך הם חושבים - היא שיטה כפויה. כל שיטה כוללת דפוסים הנכפים על הגוף. השיטה היחידה שהציעו היא סוג מסוים של תבניות (forms). בהתחלה קראו לזה תבניות יחסיות, עכשיו זה הפך לתבניות חברתיות. התפיסה הזאת תומכת גם ביחסיות תרבותית. לעיתים זה אפילו לא מוזכר, מאחר וזה נתפס כמובן מאליו. ללא ספק, אנשים בתרבויות שונות הם שונים. אין חוקיות פיזית של התנהגות. יש רק דפוסים המוכתבים ע"י התרבויות השונות. יש רק צורות שונות של "אנושיות". אין "טבע אנושי". אם איננו חושבים כך, איננו רק אווילים, אלא גם חסרי מודעות לגבי התכנות התרבותי שלנו. לא מודעים למידה שבה אנו נשלטים. הפנמנו כה עמוק את הדפוסים החברתיים, שכאשר אנו מגלים אותם בתוכנו, נדמה לנו שאנו חופשיים. זאת שאלה רצינית. אם נאמר שלאנשים אלה ולגופים אלה יש חוקיות עצמית פנימית, לא יאמינו לנו. כיצד נוכל להראות זאת, כיצד נוכל אפילו לדעת, מתי אנו מתוכנתים מבחוץ ומתי לא?
מדקארט ועד היידגר (שאותו אני מאוד אוהב) יש רק בני אדם תרבותיים; אין בני אדם. היידיגר משוחח עם חוקר יפני. הוא אומר לו: אנחנו לא יכולים לדבר אחד עם השני. עלינו להיות מאוד זהירים כיוון שאין משהו שאנו אומרים שהוא אותו הדבר. הכל שונה לחלוטין מכיוון שאין מאחורי זה דבר: לא גוף, לא בן אדם.
ובכן, הסדר היחיד הוא תבניות כפויות. אולם עמיתי הפילוסופים חוקרים תבניות ומבחינתם זה אומר שהם מטילים ספק בכל דבר. ובכן, אין להם כלום. כולם טוענים שאין סובייקט אנושי. למעשה מה שהם בעצם אומרים הוא: שאינם יודעים כיצד לחקור סובייקט אנושי. אבל יש מי שיכול, אתם יכולים. אני מבקש שתיקחו עליכם את המשימה הזו. הקהילה הפילוסופית עדיין לא גילתה פסיכותראפיה אחרת מלבד הפסיכואנליזה. הם עדיין לא שמעו אתכם. אני חושב שהגיע עת. כדאי שתדעו שעכשיו הם במצב "פתוח" לשמוע אתכם, כיוון שמיצו את כל מה שיש להם ואינם מסוגלים לחקור את עצמם ואחד את השני. זוהי צומת זמנים מעניינת ואני מפציר בכם למצוא פילוסופים ולדבר עימם. עם קרל רוג'רס היינו חלוצים במשך 30 שנה. עכשיו נראה שאנשים נמצאים במקום שבו הם יותר מוכנים לשמוע אותנו.
2. ברצוני לספר לכם על המודל הפילוסופי שלי. אני מדבר על סוג של סדר, שאינו "תבנית". קיים סדר מסוג אחר; לבני אדם ולגופים יש את הסוג הזה. לא מדובר בתבניות מוטבעות, דפוסים, הבניות, חוקים קבועים ומובחנים, אלא ב"סדר של צעדים". אסביר לאילו צעדים אני מתכוון.
תרפיה ממוקדת-לקוח מתנהלת בקצב הזה: ראשית, הלקוח אומר משהו. אתה חוזר על זה באופן לא מדויק. הלקוח מתקן אותך. אתה מקבל את התיקון ואז הוא אומר: "כן, זה נכון … אבל לא לגמרי …" ונותן לך דיוק נוסף. אתה קולט גם את זה, ואז הוא נושם לרווחה ואומר "כן".
ואז משתרר סוג מסוים של שקט. מתוך השקט הזה עולה הדבר הבא. בד"כ זה דבר עמוק יותר, אם כי לא תמיד. אתה משקף את זה, שוב מתקנים אותך, אתה מקבל את התיקון, מגיע דיוק נוסף, אתה מפנים גם אותו. שוב נשימה, אנחה - והשקט הזה.
השקט הזה הוא מאוד ייחודי. אני מדגיש זאת כשאני מלמד הקשבה במעגל, בכיתה. כל סטודנט זוכה להקשבה ע"י זה שיושב לימינו. כל אחד מדבר עד שמגיע השקט הזה. אחרי מספר דקות של שקט, הסטודנט אומר "סיימתי, תעברו הלאה". אני אומר לכיתה: "שימו לב לשקט שנוצר שם, הוא חלק מהסיבה שלשמה מתקיימת ההקשבה. מה שהיה לכם לומר זכה להקשבה ולהתייחסות. עכשיו אין לכם מה להוסיף, ועדיין אתם חשים שיש בעיה. כמובן שלא הכל נפתר. יש לכם תחושה לא ברורה לגבי זה – בדיוק שם – סף של אי בהירות. תרגישו את זה באופן פיזי, ללא מילים נוספות.
כאן בכיתה, אינכם רוצים לתת לאחרים לחכות, לכן אתם אומרים "תעברו הלאה". אבל כשאתם לבד עם המטפל-שותף, אני מקווה שתישארו בשקט הזה, בתחושה הלא ברורה הזו, בדיוק שם, עד שיעלה הדבר הבא, מתוך זה.
המושג "התמקדות" משמעו להקדיש זמן להקשבה לאותו סף תחושה פנימי (inwardly sensed edge). כאשר זה קורה מתוך השקט, הדבר הבא וזה שאחריו עולים באופן הדרגתי ממקום עמוק יותר ויותר. יש לקוחות שמדברים ללא הרף ומדלגים על השקט. יש כאלה שמשתמשים בשקט הזה רק כדי לחשוב על משהו אחר לומר. אחרים מרגישים שוב ושוב את אותם רגשות. עצם הדיבור והביטוי העצמי לכשעצמם עוזרים, וצעדי שינוי יכולים להתרחש גם במהלך שיחה, או בדרכים אחרות, או בהיסח הדעת – אולם לרוב זה לא קורה. כאשר הלקוח חולף על פני כל הנקודות המשמעותיות, רצוי להאט את הקצב, פשוט ע"י שיקוף איטי יותר, אולי שיקוף של אותה נקודה מספר פעמים. לעיתים ניתן לשאול את הלקוח באופן ישיר מה הוא מרגיש, כאן, במרכז הגוף. כמו כן, זה לא מפריע לומר שאנחנו יכולים להישאר במקום הזה של אי הבהירות, במקום שהכל מרגיש לא בסדר. לרוב אני אומר: "זה בסדר להישאר כאן קצת, רק להרגיש את זה". אלו הן כמה הנחיות התמקדות שניתנו במהלך פגישות טיפול.
בבלגיה התארגנו יחד כמה מטפלים ללמד התמקדות מחוץ למסגרת הטיפול, כשכל אחד מלמד את הלקוחות של האחר (Leijssen, 1989). גם בשיקגו לימדנו את הלקוחות התמקדות בסדנאות סוף שבוע. מצאנו שזה מאוד תומך בטיפול הפרטני. ישנן דרכים רבות ללמד התמקדות. אני משתמש בכל שיטה שלמדתי, על בסיס הגישה הממוקדת-לקוח. אני נותן מספר הנחיות התמקדות במהלך הטיפול. עם זאת אני יכול להבין שעשויה להיות לכם התנגדות לכך. מצד שני, אני יודע שאינכם מתנגדים לאנשים המקשיבים לאותו סף תחושה פנימי, שבו מתרחשים הצעדים. במובן זה, אף אחד לא מתנגד להתמקדות. האם וכיצד ללמד זאת, זוהי שאלה בפני עצמה.
עלינו גם להכשיר את המטפלים שלנו לזהות ולהגיב להתמקדות, מאחר ולעיתים קרובות היא מתרחשת באופן טבעי. ישנם מטפלים שלא מזהים כאשר לקוח מגיע לסף תחושה (felt edge). במקום לכוון את ההתייחסות לשם, הם מפספסים את התחושה העמומה הזאת, שעדיין לא תורגמה למילים. הם קושרים הכל למושגים מקובלים, סגורים, ולרגשות מזוהים. גישה זו חוסמת התקדמות (Hendrichs, 1986).
ברצוני לחזור לשאלה הפילוסופית, בעניינה אני דוחק בכם להידבר עם פילוסופים (Gendlin, 1987). הפילוסופים חושבים שכאשר לקוח אומר משהו פתולוגי, לכאורה לא רציונלי, או חושף איזהחסך, יש להטמיע אצל הלקוח דפוס טוב יותר. לתפיסתם, ניתן לגרום להתרחשותם של צעדים אלה רק דרך כפייתם (הטמעתם) ע"י המטפל. כולכם הקשבתם לצעדים מסוג זה. הם מעלים משהו בעל מורכבות וחדשנות ייחודיים. אפשר לראות שלא המטפל ולא הלקוח המציאו אותם. הפילוסופים חושבים שמלבד הגיון חברתי מוכתב, אין באנשים דבר פרט לחוסר הגיון. אתם, לעיתים קרובות, נתקלתם במשהו אחר: צעדים אלה אינם קורים ע"פ הגיון ברור ועם זאת הם נראים הגיוניים – ניתן לעקוב אחריהם. יש להם סדר מסוים, שונה מהגיון או מאי-ראציונליות, משהו עמוק יותר, מדויק יותר, ספציפי יותר, מורכב יותר; אולי לא תמיד, אבל לעיתים קרובות זה כך.
כולנו מכירים היטב את אותו "סדר צעדים" . אני קורא למהלך זה "הובלה קדימה" (“carrying forward”). הוא משתנה תוך כדי תנועה קדימה. כאשר תתבוננו אחורה, מהצעד הרביעי, החמישי או השביעי, למקום שבו זה התחיל – אותו תסמין לכאורה טיפשי, משובש, פתולוגי – לא תזכרו את כל הפניות שהיו בדרך. אולם בהקלטה ניתן לזהות את הצעדים שאני מדבר עליהם. לצעדים אלה יש המשכיות, שאינה המשכיות הגיונית. זו אינה המשכיות מובנית. אילו הייתה המשכיות מובנית, היא הייתה הגיונית. ואז זה היה נשאר טיפשי, פתולוגי או חסר. אם אותו תסמין היה שומר על צורתו, לא הייתה התקדמות. השיטה שלנו לא הייתה עובדת, ואני חושב שתרפיה בכללותה הייתה חסרת תועלת.
התוכן הזה, שיש לו צורה (form) מדויקת, אותה אנו משקפים, ומתאמצים עד שמתקבל שיקוף מדויק, אותה צורה מדויקת היא באותה עת לא רק אותה צורה מדויקת, מאחר והיא מעלה מתוכה את אותם צעדים. זה הסדר (order) שעליו ברצוני לדבר: סדר שיש לו צורות מאוד מדויקות ועם זאת הוא איננו אותן צורות מדויקות לבדן. הוא יכול להיות מנוף להתקדמות, ובמבט לאחור, מתברר שהיה יותר מרק אותן צורות, אף שנדמה שקיבל את צורתן. כדי שיתרחשו הצעדים, עלינו לשקף באופן מדויק; אני לא אומר שצורות אלה לא נמצאות שם. אני לא אומר שאינן חשובות. אני אומר: יש כאן משהו שהוא מאוד מדויק ומובנה, ובאותה עת הוא לא רק מובנה אלא גם מחולל את הצעדים. זהו סוג הסדר, המודל, שעליו אני מדבר.
יש לכם ויכוח עם אנשים אחרים. הם יאמרו שצעדים אלה נובעים מהעובדה שכתרפיסט אתה נתון להטיות מסוימות. נהגו לטעון שקרל רוג'רס חייך בנקודות מסוימות וזה מה שגרם ללקוחות להגיב באופן זה או אחר. זוכרים את הטענות האלה? שהוא נתן חיזוק לא מודע, טענו גם ששיקוף מדויק הנו בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול להיות נייטרלי, כאילו שהמילים שאמרנו הם שהשפיעו על הלקוח. אולם הצעדים אינם מגיעים מאתנו. הם מפתיעים אותנו כל הזמן. איננו יכולים להפיק את הצעד הבא.
אנשים אלה מכירים רק סדר של תבניות. לכן הם אומרים: אם קורה משהו חדש, ודאי החדרת את זה באיזשהו אופן, מאחר וזה יכול להגיע רק מבחוץ, שהרי אין שום דבר שם בפנים שיכול ליצור משהו. וברור שהדבר היחיד שאתה יכול להטמיע הוא סוג מסוים של סוציאליזציה, משהו שגם אתה הפנמת מבחוץ. זו הדרך היחידה בה הם יכולים להתייחס לכך. ואם חושבים על כך במונחים של תבניות, הם צודקים. בתבניות אין טבע אנושי, רק טבע הולנדי משנות העשרים המאוחרות, או מה שלא תהיה. אף אחד עוד לא הצליח להמציא סט של תבניות, המתארות במדויק את בני האדם. אך אם מתבוננים על תהליך הצעדים, על תהליך "ההובלה קדימה" (carrying forward), על המהלך השיטתי שבו כל הזמן קורה משהו נוסף, אז כולנו דומים, אני חושב. וסוג זה של סדר אינו כה מטופש. על כך הם לא חשבו. אולם אנחנו רואים את זה בטיפול ממוקד-לקוח כל הזמן.
צעדים אלו קורים מתוך אינטראקציה. אולם אינטראקציה, כפי שהם תופסים זאת, היא "הטמעה של תבנית כלשהי". אינטראקציה, כפי שאנו תופסים זאת, היא אותה "ההובלה קדימה" (carrying forward) , לזהות את המקום שבו נמצא האדם וליצור קשר עם אותו מקום שבו האדם באמת נמצא. והקשר הזה עצמו משנה את התבנית. בעזרת התמקדות, ניתן להמחיש זאת. (אני משתעשע עכשיו ..). כאשר אתה משקף באופן מילולי, על פי השיטה הממוקדת-לקוח, הם יכולים לחזור ולומר: "אתה מכניס משהו חדש". אולם בהתמקדות אנו רואים שכאשר מישהו יושב אתך בשקט מוחלט, אתה יכול להתמקד באופן עמוק יותר ובקלות רבה יותר, מאשר לו עשית זאת לבד. ערכתי אלפי ניסיונות בעניין זה עם סובייקט אחד, עצמי: אני מתמקד לבד. ואז אני מבקש ממישהו להיות איתי כשאני מתמקד על אותו ענין. תמיד אני מתקדם עמוק יותר. כמעט תמיד; אם אין לי איזו בעיה עם אותו אדם. האינטראקציה היא משתנה נוסף, נפרד מהתוכן. האינטראקציה ממשיכה בתוך השקט, אותו שקט שדיברתי עליו. הצעדים מתרחשים בתהליך של אינטראקציה. הצעדים הם בעצם תהליך של אינטראקציה.
כשעבדתי עם קרל רוג'רס, לעיתים הוא השתמש בהסברים התיאורטיים שלי, ולעיתים אני השתמשתי בשלו, ברור שאני לקחתי יותר ממנו מאשר הוא ממני, אבל היה דבר אחד שלא הצלחתי למכור לו וזה הטיעון שלי, ששלושת התנאים מספיקים, מבלי שהלקוח יצטרך להבין אותם. הוא טען: אותנטיות (genuineness), אמפתיה והתייחסות חיובית (positive regard), ובנוסף שהלקוח יתפוס זאת. אני לא חושב שזה הכרחי; אני יודע שהתפיסה הזאת אינה הכרחית משום שלקוחות רבים משוכנעים במשך שנה או שנתיים שאף אחד לא יכול לחבב אותם או להבין אותם, והתהליך עובד בכל מקרה ולבסוף משנה את תפיסתם. כיצד בעצם יכלו לתפוס שהמטפל אכן הבין אותם? זה שינוי בפני עצמו. אני יודע משום שהייתי לקוח כזה. האמנתי כל הזמן שלא יתכן שהאיש הנחמד הזה באמת הבין אותי. לקח לי זמן רב להבחין שכאשר נכנסתי לחדר, כבר הייתי שונה. האינטראקציה משפיעה עליך, הרבה לפני שאתה יכול לתפוס זאת, לעיתים, לכל הפחות. מתוך האינטראקציה, או כתהליך של אינטראקציה, הצעדים עולים.
ישנו גם מצב מיוחד של אינטראקציה עם עצמנו, כאשר אנו מגיבים לעצמנו. גם זו אינטראקציה. אתה לא רק מגלה משהו: אינך רק איזה סוג של אור שאינו משנה דבר. כשאתה מפנה את המודעות שלך לדבר מסוים, זה " ההובלה קדימה" (carrying forward) זו הסיבה שיש כל כך הרבה עוצמה בהקשבה פנימה. נדמה שאינך עושה דבר. בדיוק כפי שעצם הנוכחות של אדם נדמית כחסרת חשיבות. אולם עצם המודעות הישירה פנימה היא תהליך של "התקדמות". עם זאת האינטראקציה עם אדם נוסף היא עדיין בעלת עוצמה רבה יותר, טענתי זאת תמיד.
"ההובלה קדימה" (carrying forward)אינו תמיד מובן. למשל, יש עכשיו תיאוריה חדשה העוסקת ב"נארטיב"; אנשים מכניסים משמעות לחייהם ע"י הבניית החיים כסיפור. אני חושב שזה לגמרי טיפשי לכתוב כך, כאילו יכולת להתאים איזה סיפור לכל סט של אירועים בחייך. אני חושב שזה כן נכון מה שהם מנסים לומר: שאנו מסתכלים אחורה ומנסים להבין ולפרש את חיינו. אולם המשמעות שאנו מנסים לתת לכך צריכה להיות "ההובלה קדימה" (carrying forward); עליה להיות בקשר עם החוויות הגופניות שלנו, כך שנאמר: "או, כן (נשימה, אנחת רווחה), זה יכול להיות זה …" אין להם את הקונספט הזה של "ההובלה קדימה" (carrying forward), לכן הם כותבים על כך, כאילו שאנשים הם הכותבים (הסופרים) של סיפור חייהם, כאילו יכולת בעזרת כושר ההמצאה ליצור יש מאין. אולם אין זה כך.
וזה נכון גם לגבי ה"הבניה הקוגניטיבית". עליך לשאול: מתי זה עובד ומתי לא? לנסות לחשוב בצורה אחרת. אנו עושים זאת כל הזמן. כשאנו מרגישים רע לגבי משהו, אנו אומרים לעצמנו: "תסתכל על זה בצורה אחרת, ואז זה לא כל כך קשה". אולם עליך לזכור לחזור לכאן, למרכז של גופך, ולבדוק אם זה גרם לך לחוש אחרת. אם לא, אזי לא שינית ( במובן של הבניה מחדשׂ) שום דבר. ועליך להמשיך ולנסות עוד דרך ועוד דרך.
מה הוא בעצם הדבר שניתן ל"הובילו קדימה" (CF)? הזכרתי את ההנחה הרווחת שהגוף הוא מכניזם ביולוגי קבוע. הגוף הוא כמו המכונית שלך, הם חושבים: קבוע ופועל ע"פ חוקים מסוימים.
המוח עם זאת הוא יצירתי, כך הם חושבים. הם אינם מסבירים כיצד. אם כך תרשו לי להפוך זאת. האופן שבו אתה חושב ומתייחס לאירוע מסוים הוא בעל תבנית קבועה. אולם תחושת הגוף לגבי התבנית הזו יכולה לעבור מהלך של התקדמות (כלומר של שינוי) CF. ברצוני לשנות לגמרי את (אופן) התפיסה של הגוף. הגוף אינו רק מכונה. הגוף הוא זה שביכולתו לעשות את הצעדים האלה. התוכן עצמו, התבנית לבדה, אינם הולכים לשום מקום. יש להם השלכות לוגיות מסוימות אבל הם אינם משתנים. זוהי "תחושת הגוף" (body-sense) לגבי אותה תבנית שיכולה לעבור מהלך של "הובלה קדימה" CF. הגוף שלנו הוא שסופג את כל ההכשרה, השפה, ההבניות החברתיות, התרבות, כל מה שאנו קוראים ואף יותר … במיוחד כשיש לך בעיה, זה כך. אתה חושב על כל העובדות המובנות ועדיין אומר: "ארררהה". עדיין מחפש פתרון, או צעד נוסף, שבאיזה אופן מורכב יחבר את כל מה שאתה חושב וייקח אותך מעבר לזה. זוהי תחושת הגוף שיכולה להמשיך מעבר.
לכל דבר שמישהו אומר, ניתן להתייחס בשתי דרכים שונות: ניתן להתייחס לכך באופן לוגי – הוא אמר את זה. כך שזה נובע מזה, נובע מזה וכו'. אתה יכול לומר: "הבט, הדברים שאתה אומר רומזים על כך וכך". הדרך השניה היא דרכו של המטפל בשיטה הממוקדת-לקוח, והיא להגיב למה שמייצר את הצעדים. אנו קוראים לזה "הרגשה", אך זו אינה מילה מוצלחת. אני טוען שהצעדים מגיעים מתוך "תחושת-גוף". כל אירוע, כל דבר שמישהו אומר, ניתן להתייחס אליו בשתי הדרכים האלה: כדבר מובנה בלבד, או כתחושת גוף של אותו דבר מובנה. אני טוען שתחושת הגוף מכילה (מצפינה בתוכה) את כל התבניות ועדיין היא חוזרת שוב ושוב ורומזת (ומכוונת) הלאה.
לעיתים אנו רוצים להגיב לתבנית הלוגית, לאירוע כפי שהתרחש, כפי שהובנה. אולם כמטפלים, ודאי שאנו מעונינים להגיב לדבר אשר מייצר את הצעדים.
כעת עלי לחזור קצת הביתה. כל משפט שאנו אומרים, מכין את השומע לאיזה "משהו". הנה זה מתחיל, ואז זה הולך ונגלל … אינך יודע כיצד אסיים זאת, אולם אתה יכול לחוש מה עומד להגיע. זה נכון גם לגבי דברי עד כה. קלטתם את הדברים בעזרת כל הידע והניסיון שרכשתם. כעת … אתם יושבים כאן מוכנים ל … אני מקווה שיש לי את זה.
תחושת הגוף מכילה בתוכה את כל התבניות, את כל תרבותך וחייך. ועדיין היא רומזת הלאה. אין זה רק תוצר של האירועים והתרבות. אפשר להבחין בכך בשקט שנוצר כשהטיפול עובד. אפשר לראות זאת באופן דרמטי יותר כאשר לקוחות אומרים: "אני מרגיש משהו, אבל אין לזה מילים". הם בעצם אומרים שאין לכך תבניות חברתיות. מילים הן תבניות חברתיות. עלינו להמתין מעט עד שהשפה תתארגן מחדש ותצליח לנסח זאת איכשהו, משום שאין לכך ניסוחים מוכרים. ניתן לעזור לזה לקרות, אם זה לא קורה מעצמו. אחת הדרכים היא פשוט להאט את הקצב; לשבת ולהרגיש את רגשותיו של הלקוח, כאשר הוא אינו עושה זאת. אתה יכול לומר: "חכה רגע, אני רוצה להרגיש את מה שאמרת לי". זה נותן ללקוח הזדמנות לעשות זאת בעצמו. אני קורא לזה "תחושת-גוף" BS משום שכדי למצוא את זה יש להקשיב לגוף כפשוטו, כאן, בין הקיר לבימה. עלי להיכנס לכאן, למרכז הגוף; להפנות את תשומת לבי לכאן. איני יכול לעשות זאת היטב כאשר אני מדבר, אם כי אני יכול לעשות זאת בהפוגות קצרות. זה הגוף שאני מדבר עליו. ברגע שאנו נכנסים לשם, זה הופך יותר ממה שאנו נוהגים לכנות "הגוף". הייתי רוצה לשנות את המושג, כך שיכיל את זה.
כיצד אתה בוחר את המילים בכל פעם שאתה מדבר, אם אינך קורא או מדקלם? זה הגוף שלך שמדבר. אף שהכנתי את הדברים האלה, כאשר אני פותח את פי אני מקווה שיצאו המילים הנכונות. זה כל מה שאני יכול לעשות. אם הן לא מגיעות, אני ממשיך לדבר, בתקווה שבסוף הן יגיעו. מה שמדבר זה הגוף שלי. אני מעונין להרחיב את המושג "גוף" מעבר להיבט הפיזיולוגי. כשאני חולה, אני מודה על כך שיש פיזיולוגיה. אני שמח שיש להם את הידע הזה. אולם הגוף הוא מושג הרבה יותר רחב מזה, הרבה יותר רחב. אנו חיים (חווים) כל סיטואציה דרך הגוף. אם תנסה לעשות זאת באמצעות הנחיות מפורשות, קרוב לודאי שתמעד. גופך צריך לחוש דברים רבים בו זמנית: הרצפה, הכסא, האנשים, הסיטואציה, מה שקרה לך לפני שנים, ומה שאתה מנסה לעשות כעת. אתה חי עם ודרך "הגוף שלך". הגוף הוא זה שמייצר את הצעד הבא וגם עושה אותו, הוא רוצה פתרון, ריפוי, משהו טוב יותר ממה שהיה לו, עכשיו. לרוב אין מילים לתאר זאת, משום שזה עדיין לא קרה. הגוף יכול לייצר צעדים שעדיין לא התרחשו בהיסטוריה של העולם. האין זה נפלא? או שאולי תאמרו שאני בבילבול כזה, שאף אחד כבר לא יודע איך לעזור לי.
הערות לקטעים משני טיפולים
לסיום, ברצוני להקריא 2 קטעים של טיפול. אני מבקש מכם לשים לב לצעדים. אלו הם צעדים של התמקדות. זה אומר שלרוב ישנו שקט בין צעד אחד לזה שאחריו. הקטע השני הוא מטיפול של אדם שעשה התמקדות תקופה ארוכה, ומדגים שלב מתקדם בטיפול. הקטע הראשון הוא משלב מוקדם בטיפול ותוכלו לראות כיצד אני מנסה לעזור לזה לקרות.
כתבתי רבות על האופן שבו ניתן למצוא את אותה תחושת-גוף (body-sense), אולם קשה להעביר את אווירת האינטראקציה המלווה אותה. אני מבקש שתשימו לב לכך. כמו כן, ברגע שאדם יודע כיצד למצוא את הסף הפנימי הזה, מתברר שיש שם מורכבות רבה. הדבר הבסיסי ביותר שאמרנו תמיד הוא: "לא לדחוף ולא לברוח". אם כך, מה לעשות? ובכן, להיות עם זה, במיוחד אם זה כואב. לארח לו חברה ל"דבר הזה". זוהי דרך מצחיקה לתאר זאת. לעיתים כשאני אומר את הדברים האלה, אומרים לי: "אתה מדבר בצורה מוזרה" ואני עונה: "כן, אני יודע". תהיו עם זה; אני בד"כ אומר: "בואו נהיה עם זה".
הלקוח ואני, אנו שוהים שם יחד ומארחים חברה לדבר (תחושה) הזה. כמו שהיית נשאר עם ילד מפוחד. לא היית לוחץ עליו, או מתווכח אתו, או מרים אותו, משום שיש כאן יותר מדי כאב, או פחד או מתח. פשוט היית יושב שם, בשקט, למעשה אמרתי זאת כבר בהתחלה: כדי שהסף הזה ייצר את הצעדים, כל מה שדרוש הוא רק סוג מסוים של קשר או נוכחות שאינם פולשניים. אם תיכנס לשם במודעות, תשהה שם, או תחזור לשם, זה כל מה שדרוש. השאר יקרה מעצמו. אם אינך יודע שמודעות היא תהליך בפני עצמו, זה ישמע מאוד מסתורי. הדבר הזה זקוק לכך שתהיה שם, זה כל מה שהוא צריך. אלו הם הדברים שברצוני להדגים באמצעות קטעי הטיפול הללו.
קטע ראשון:
ל (לקוח): "לא רציתי לבוא היום. אין לי יותר שום דבר לדבר עליו (צוחקת). באמת. יש רמה שבה אני לא רוצה לגעת. נכנסתי לשם פעם וזה גרם לי לבכות ולא יכולתי לצאת מזה; לא יכולתי להפסיק לבכות. המטפלת שלי לא ידעה מה לעשות. גם היא בכתה. כשהרמתי את עיני ראיתי את זה וחשבתי לעצמי: 'גם היא לא יודעת מה לעשות'".
בעודה מדברת, חשבתי לעצמי: "זו ללא ספק תרפיסטית טובה". אני מאמין, אם יש משהו שגורם לי לבכות, נחשוף אותו. אולם באותו זמן, זה לא היה כ"כ טוב. אתה אף פעם לא יודע. אולי תאמר: זה היה בסדר, אבל צריך היה להיות שם משהו מעבר; אולי זה יקרה כאן.
ת (תרפיסט): "אינך רוצה ליפול לשם שוב באותו אופן".
ל: "כן. בד"כ אני מאמינה ברגשות ואני חושבת: "אם אתה מרגיש את זה, זה משתפר. אבל לגבי זה, אני לא יודעת".
ת: "אז לא נאמר: רק תרגישי את זה. עשית את זה כבר ולא הרגשת טוב יותר. מה שלא נעשה כאן, היית רוצה שזה יהיה בדרך אחרת …".
(אני לא מצפה בהכרח להסכמה לגבי זה, אני עושה משהו, אני מכין איזה סוג של התמקדות).
ל: "כן". (ואז יש שתיקה ארוכה). "אני יכולה להרגיש את זה ממש כאן, מתחתי."
ובכן, זה לא הסגנון שלי, אוקי? אז אל תאשימו אותי בזה. רק תחשבו למה אדם יגיד דבר כזה. המשפט היחיד הזה, יש בו הכל: "אני יכולה להרגיש זאת בדיוק כאן, מתחתי".
ת: "בואי נישאר כאן לזמן מה. רק נפנה תשומת לב למקום הזה למטה, בלי לגשת לשם". או דרך אחרת לומר זאת: "אם אנו עושים משהו, בואי נעשה את זה מאוד לאט". (שקט ארוך)
ל: "האופן שבו זה מרגיש, כל הדבר הזה, הוא שאני לא בסדר, ואני חסרת אונים לגבי זה. ואני בקושי יכולה לגעת בזה".
ת: "זה משהו שקשה לסבול. תתקדמי לאט. זה קשה אפילו רק לגעת בזה".
כעת, במקום הזה אני אפסיק.
קטע שני:
והנה אדם אחר:
ל: "אני רוצה לעזוב את שיקגו. הרעש בחוץ מפריע לי".
(התרפיסט שומר על שתיקה).
ל: "אתה לא חושב שזה אמיתי. אני רואה את זה.
התרפיסט מתכונן לתת שיקוף. הוא אומר (אני אומר):
ת: הרעש מקיף אותך, חודר למקום הפנימי שלך".
ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת משום שכבר טיפלתי בה זמן רב.
ל: "זה כמו חצים שפוגעים בגופי. אני לא יכולה לסבול זאת".
ת: "זה באמת כואב".
ועכשיו משתרר אותו שקט מיוחד. הייתי מוכן לשמוע את זה, זה נשמע, ועכשיו ישנו השקט הזה. ואז היא אומרת:
ל: "יש לי תחושה מתמדת של 'חוסר משמעות' בחיי". (שתיקה נוספת). "אני רק רוצה לעזוב הכל. זו בדיוק הנקודה שבה אני רוצה למות. הרצון שלי לחיות ולמות כל כך קרוב בימים אלה. זו הסיבה שלא יכולתי לגעת במקום הזה. זה נהיה מעורפל שם. לגמרי מטושטש.
אני מתייחס לזה כצעד. בהתחלה היא אומרת: "אני במקום הזה שהרעש פוגע בי" ועכשיו היא אומרת: "זה הרצון שלי לחיות ולמות, וכשאני נוגעת בו הוא נהיה מעורפל". האם ניתן לגזור (להקיש) את האחד מהשני? אם לא הייתי מקריא את זה, האם יכולתם לצפות לכך? אינני רואה כיצד. אני לא יכולתי.
ת: "את מרגישה רצון לחיות וגם רצון למות, שניהם באותו מקום, באותה נקודה פנימית ואז זה נהיה מעורפל שם".
עכשיו משתרר שוב אותו שקט מיוחד. כמעט בכל פעם, יש שם צעד מסוג זה.
ל: "אני לא רוצה לפגוש אף אחד; הלוואי ולא היו בכלל אנשים סביבי. אין להם שום משמעות בעיני. (היא צריכה ללכת לעבודה אחרי הפגישה). אין שום משמעות. מתי אי פעם תהיה משמעות לחיי? זה מרגיש כאילו שלעולם לא, ואני צריכה משמעות עכשיו". (שקט … התרפיסט לא מגיב).
"אני מרגישה גם שזה קשור ביחס שלי אליך. אני יודעת שאתה כאן בשבילי, אבל זה כאילו שאסור לי לרצות את זה".
במצב כזה, לעיתים קרובות אני אומר: "בואי נהיה, את ואני, מאוד קרובים ומחוברים למקום הזה; משום שבתוכו אינך מרגישה שום חיבור. לעיתים קרובות יש לכך ערך רב, לאמירה הזאת. "בואי נשים את מלוא תשומת הלב סביב המקום הזה". זה כמו לומר "בואי נהיה קרובים", אבל מתוך הכרה בכך שבדיוק במרכז, איכשהו אין קשר (או חיבור), יש נתק. אך כאן לא אמרתי זאת. משהו אחר קרה. היא אמרה: "אני גם מרגישה שזה קשור ביחס שלי אליך. אני יודעת שאתה נמצא כאן בשבילי, אבל זה כאילו שאסור לי לרצות זאת". המילים "אסור לי" נשמעו לי שונות. לכן אמרתי:
ת: "האם זה מה שאמרת בעבר לגבי אביך?"
ברצוני להדגיש את הניסיון היחיד הזה של המטפל להשתמש באינטרפרטציה פסיכואנליטית אמיתית. והתברר שזה היה מאוד מועיל. שימו לב: מאוד מועיל, באמת; אבל כמובן מוטעה. אבל מאוד מועיל. "האם זה מה שאמרת בעבר לגבי אביך?" עכשיו משתרר שוב אותו שקט ארוך. ואז היא אומרת:
ל: "לא אני יכולה להרגיש שזה לא קשור אליו. זה שונה. זה לא כמו עם אבי".
הביטו, היא ניסתה את זה: "זה לא ככה". ואז המטפל אומר:
ת: "זה לא קשור אליו".
זה ההבדל הגדול. ההבדל הגדול הוא לא אם אנחנו מפרשים את זה או לא. ההבדל הגדול הוא שאנו נשארים עם האדם, עם כל מה שעולה שם. וכל מי שעובד איתי יודע שאני מנסה לעשות זאת. לכן הם כלל לא מוטרדים לגבי דברים מסוימים שאני אומר. אבל לה זה כן מפריע. היא אומרת: "זה לא קשור אליו. זה לא כמו עם אבא שלי". ואני אומר: "זה לא קשור אליו". ואז ישנו שקט נוסף.
ל: "אני בקושי יכולה לגעת בזה. יש משהו וזה ממש כאן בקצה... אני בקושי יכולה לגעת בזה; זה … אני לא יכולה לרצות (to want)את אמא שלי, אני בקושי יכולה לומר זאת".
ואני משקף:
ת: "את לא יכולה לרצות אותה". (שתיקה)
ל: "זה המקום שבו אני מרגישה את הרעש כמו חיצים (שתיקה נוספת).
ל: "זה מאוד מוקדם. מאוד מוקדם".
ת: "זה מרגיש כמו חוויה מאוד מוקדמת". (שקט)
ל: "אני לא יכולה לרצות שום דבר".
שקט.
כאן מגיע צעד. שקט.
ל: "הדבר הזה צריך לנוח אבל הוא לא יכול לנוח. אם יוותר וינוח, הוא ימות. הוא צריך להמשיך ולעמוד על המשמר.
ת: "יש צורך מאוד גדול וכמיהה לנוח ולהרפות; אבל איכשהו ישנו גם החלק הזה בתוכך שאינו יכול לנוח. החלק הזה מרגיש שהוא ימות אם יפסיק לעמוד על המשמר".
שקט. שקט ארוך. מה שמגיע הוא צעד.
ל: "אולי הוא יוכל (לנוח), אם אני אוכל לבטוח במשהו.
ת: "הוא יוכל לנוח אם את תוכלי לבטוח במשהו".
ל: "לא, לא. א ו ל י הוא יוכל לנוח אם אוכל לבטוח במשהו".
ת: "זה חשוב לומר 'אולי'; אולי הוא יוכל לנוח אם אני אוכל לבטוח במשהו".
(שקט).
ל: "עכשיו, פתאום זה מרגיש כמו בית על קביים, שהקביים (נעוצים) בתוך האדמה. כל כולי מעל, במקום שנמצא הרעש. זה הבית. והוא על קביים. הוא הורם מעל אותו מקום כואב, וכעת המקום הכואב הזה הוא כמו שכבה והוא יכול לנשום. אתה מכיר את עמודי הברזל האלה שנעוצים בקרקע ומחזיקים את הבניין? הקביים האלה דומים לזה. כל הרעש, הכניסות והיציאות, הם בתוך הבית והבית הוא על קביים, מורם, והקביים נעוצים באדמה.
ת: " קבי הברזל האלה נעוצים באדמה ואת מרגישה שהם מרימים את כל הבית מעליך, ומתחת, אותו מקום כואב יכול לנשום". (שקט).
ל: "כן, עכשיו הוא נושם". (שקט נוסף).
ל: "זה נושם במים חמימים".
ואז מאוחר יותר, היא אומרת (אין זה נוסח מדויק של דבריה):
ל: "כשהייתי קטנה, שיחקתי הרבה בקביים. נהגתי ללכת עליהם בין כבלי החשמל. זה היה מסוכן, אבל זה היה משחק. הייתי מכינה גבוהים יותר ויותר והולכת עליהם שם. קביים, לא חשבתי עליהם שנים. משחק וסכנה".
היא קולטת שהדברים קשורים אחד בשני. עלה כאן המקום הזה של חיים ומוות, ולקביים יש קשר לכך והמשחק הוא סוג מסוים של ממד משחרר. ואז היא אומרת:
ל: "איך התהליך הזה עושה את זה? הוא משתמש בכל הדברים האלה ל…"
זה מקום טוב לעצור.
שאלות מן הקהל
1. לאיזה סוג לקוחות הגישה הזו מתאימה במיוחד? האם ישנם ממצאים אמפיריים לגבי תוצאות (הטיפול), ובפרט האם ערכת השוואה בין גישתך לגישה המסורתית של קרל רוג'רס? (Reinhard Tausch)
ראשית, ברצוני להבהיר: הגישה שלי היא לנסות כל דבר שאני יכול. אם הטיפול קורה, אם יש תזוזה אצל הלקוח, או אם הלקוח אינו רוצה שאעשה משהו, לעולם לא אעשה זאת. אינני יודע אם הבהרתי זאת היטב. אני לא אומר: "אל תעשו את זה", או "תעשו את זה". אינני אומר זאת. לגמרי לא. למעשה, הגעתי לדרך הזו, בגלל שלעיתים יש לקוחות שאומרים: "אני לא אוכל להתמקד". ואני אומר: "זה בסדר, יש הרבה דרכים לעשות זאת". ואז הם אומרים: "אבל כתבת שאם אני לא מתמקד, לא אתקדם לשום מקום". אז הלוואי שלא הייתי כותב זאת, אם (אכן) כתבתי זאת, בסדר?
אני אלך בעקבות הלקוח לאן שהוא ייקח אותי, ואם זה עושה לו משהו, אני מרוצה. וכן, איך שאני, האופן שבו אני מגיב, האופן שבו אני מדבר, ודאי יובילו להתמקדות כרווח משני. אולם אינני מעוניין לגשת ללקוח עם "גישה". אני מציע את ההתמקדות, כשנראה שהלקוח חסר התמקדות ומסתובב במעגלים. אינני יודע אם אני עונה לשאלה או מתחמק ממנה, אבל זו הגישה עליה אני ממליץ. וכעת, כדי לענות על השאלה, אומר שאם תיתן לשיטה כמו התמקדות סיכוי אפילו חלקי, ישנם לקוחות רבים שיעשו זאת מיד. זוהי האוכלוסייה עבורה מכוונות הנחיות ההתמקדות, אם להשיב באופן ישיר לשאלה. אגדיר את האוכלוסייה עבורה מתאימה השיטה באופן הזה. כאשר מנסים מעט את השיטה ומתרחש שינוי נפלא, זה אומר שטוב לעשות זאת. בקצה השני ישנם אנשים שצריך לדחוף אותם, לעצור אותם ולומר: "תסתכל כאן, אל תדבר כל הזמן ותעשה את הדבר הזה שאני מבקש ממך". אני לא מעוניין בכך. מצד שני יש אנשים שכבר יש להם את זה. אני אומר: "השיטה מכוונת לאנשים המצויים בין שני קצוות אלה". אולם אין זה סיווג קבוצתי המבוסס על אבחנות עכשוויות; זה כולל אנשים פסיכוטיים וגבוליים, כולל אנשים בבתי חולים אשר חשים הקלה שהם יכולים למצוא את עצמם לאחר שהיו "אבודים"; סוגים שונים של התנסות. מספר פעמים מצאנו שזה מאוד מועיל לעשות זאת עם אנשים על פני רצף של רמות הפרעה. אולם ישנו משתנה נוסף המעורב כאן ואינני יודע עדיין מהו.
בנוגע לחלק השני של שאלתך, אינני מתייחס להנחיות התמקדות כגישה העומדת בהשוואה לגישה אחרת אלא כחלק משיטות טיפול שונות, תרפיה ממוקדת-לקוח ושיטות אחרות – אם כי אין מספיק שיטות להתהדר בהן – אולם במסגרת התרפיה הממוקדת-לקוח, יש לנו רצף מחקרים המראים נתוני הצלחה בקרב אנשים שעשו זאת. אין לנו שום ממצאים המראים שלימוד השיטה במסגרת של טיפול מצליח יותר. אין לנו את זה. ואינני דוחף לכך. הייתי מעדיף ללמד זאת כמשהו שמשתלב עם תגובה נורמלית יותר. כפי שעשיתי כאן.
2. מהי תפיסתך לגבי ההבדל בין טיפול ממוקד-לקוח ופסיכותרפיה התנסותית (experiential psychotherapy), ומה תפיסתך לגבי הקשר בניהם? (Barbara Brodley)
תרפיה ממוקדת-לקוח היא רחבה יותר. ראשית, התמקדות, אם על זה מדובר, התמקדות עבורי היא תהליך מאוד קטן ומאוד חשוב. מה שאני קורא לו התמקדות הוא הפנית תשומת לב פנימה לאותה תחושה לא ברורה הנמצאת שם. ודאי שטיפול והתפתחות אישית הם דברים גדולים מזה. התמקדות היא דרך מאוד מכוונת לגעת במשהו פנימי. ראיתי כיצד זה עוזר לתהליך הגדול יותר. התהליך הגדול יותר מגיע מאחור וסוחף אותך ומרחיב אותך, ואינך יודע מה עומד לקרות. בעוד שהתמקדות היא אותו דבר מכוון שבו "אני" מקשיב ל"זה". אני חושב שיש לכך ערך רב. אבל בודאי שאין זה טיפול. טיפול הוא מערכת יחסים, טיפול הוא תהליך של התפתחות. צעדי ההתמקדות שתיארתי מגיעים בטיפול ממוקד-לקוח. שם למדתי אותם, שם ראיתי אותם ואם תתבוננו בלקוחות שלכם, תבחינו שהם שקטים לפני שמגיעים הצעדים האלה.
הבעיה שיש לכם היא לא עם התהליך הזה, אלא אתי כמי שמלמד את התהליך הזה. וזה נכון שאם המטפל מלמד את התהליך בדרך מסוימת, ישנה איזו בעיה עם זה. המטפלים צריכים לבדוק עד כמה הם רצויים. הם צריכים לעקוב ולראות אם הם מפריעים; הם צריכים לוודא שמערכת היחסים תמיד מקבלת קדימות. כך שאתה עושה את הדבר הזה בתוך מערכת היחסים, כמו שהיית עושה אם היית בביתו של מישהו. אינך עושה דברים שהם אינם רוצים שתעשה במשך זמן רב.
3. בדברים שאמרת זה עתה, האם אינך מניח שתהליך הצעדים הוא מהות השינוי התרפויטי? (Barbara Brodley)
לא, לא. זאת שאלה מסייעת. ניסיתי להבהיר זאת. אני מניח שאינטראקציה היא התהליך הרחב יותר. כמעט כל דבר מעניין הוא מקרה מיוחד כלשהו של אינטראקציה. והדברים האלה עובדים בצורה טובה רק כחלק מאינטראקציה. אז לא, אני לא מניח שתהליך פנימי יכול להיות נבדל מאינטראקציה. בדיוק ההיפך. התהליך הפנימי יפיק צעדים בקונטקסט של אינטראקציה. ואם אין שם אף אחד, כדאי שתצרו עם זה קשר בדרך ידידותית. אחרת לא תקבלו את הצעדים האלה. עליכם לתקשר עם עצמכם, בגישה מסוימת, כאילו הפנימיות שלכם היא ילד שאתם נמצאים אתו, מארחים לו חברה. וזה הרבה יותר קל אם מישהו אחר יהיה שם אתכם באותו סוג של שקט. כל דבר מעניין לגבי התמקדות מתרחש בהקשר הזה של יצירת קשר. הויכוח היחיד שאי פעם היה לי לגבי החלק הזה בתיאוריה נוגע להתייחסות של קרל לתפיסה. אך אם תשאלו אותי, זה תמיד יהיה "קודם כל אינטראקציה".
4. הדגשת את תחושת הגוף (BS). עם זאת אני חווה פעמים רבות עם עצמי ועם לקוחותיי שאין כלל תחושת-גוף, אפילו כשאני או הם חווים את אותו "זה" ויכולים להצביע עליו. במצב זה, אני חושב שהדגשת ההיבט הפיזי יכולה להיות יותר מבלבלת מאשר מועילה. (Rob van Woerden)
אינני רוצה לסגור שום ערוץ. אינני חושב שלמישהו יש זכות לומר: אצל בני אנוש, זה חייב להיות בדרך זו. אז אם אתה אומר שיש דרך שבה הצעדים יכולים להגיע באופן שונה מאותה תחושת גוף, זה בסדר מבחינתי. עלינו להתבונן ולהשוות, לא רק מי טוב יותר, אלא מה השוני.
אני בטוח שיש שער כניסה לצעדים דרך הגוף . כשאתה ניכנס לאותו גוף, אתה מוצא מרחב שהוא גדול יותר מהגוף עצמו. זה די ברור שאין זה בדיוק הגוף עצמו, אולם שם נמצא הפתח. יתכן שיש פתחים אחרים.
5. אמרת שאינך מסכים לכך (לתנאי) שעל הלקוח לתפוס מהי הבנה אמפטית של המטפל ומצבים אחרים. אם אינך קולט את האמפטיה של המטפל וכו', יתכן שמשמעות הדבר שהדבר אינו קיים עבור הלקוח. בתשובה לשאלרה ראשונה יש הבחנה בין "אמפטיה מתקבלת" לבין "אמפטיה נתפסת". האם זה נשמע לך הגיוני? (Godfrey Barret-Lennard)
כן בוודאי, אפשר להסביר זאת לגמרי. זאת תמיד הייתה המשמעות גם עבור קרל. חייבת להיות לכך השפעה על הלקוח; ולכך התכוונתי גם אני: השפעה או אפקט כלשהם. האינטראקציה משנה את האדם ואז הוא הופך מודע לכך. לפחות חלק מאתנו. אולם אני לגמרי מסכים אתך שהאופן שבו אתה מקבל את זה יכול להיות אחד התנאים. תפיסה לבדה, נשמעת לי כמו השתקפות של הבנה או השתקפות של הבחנה, כך שהייתי צריך לומר: "המטפל שלי מבין אותי". ואני אמרתי: "אף אחד לא מבין אותי. הוא מאוד התאמץ, אותו אדם נחמד".
|