כאב מחלת הזאבת/איריס בן נתן 

נושא ההתמקדות היה בכאב מחלת הזאבת (לופוס) שפגעה בי בפרקים הרכים של הגוף. הכאבים הם כאבים עזים, ישנה מוגבלות בתנועות שונות כגון אחיזה של דבר מה מעט כבד, פתיחת מכסה צנצנת וכו'. כשהכאבים מופיעים, הם מהסוג שמעיב ומשבש מערך חיים ביום או יותר של אדם הן פיזית ומנטלית. הכאב הוא כזה שמדרדר פינת חיוניות ושמחה ומושך לתהום. עצבנות וההעלמות הם פרטנרים שכיחים. הדברים שיעזרו לרוב הם חימום והמון משככי כאבים. זאת בתנאי שקיימת סיבולת לכאבים אם לוא תרופות מסוג סטרואידים הם ההיצע השכיח מצידה של הרפואה הקונבציונאלית. דיקור ונלוויו הם גם כן תומכים חיוביים בתהליך.

דווקא ביום השיעור הפרונטלי חשתי כאב ולא רציתי כלל להתמקד. הוצע לי בכל זאת לנסות להתמקד על הכאב, על האכזבה שלי מהגוף שהרי "לא מגיע לי" דבר שכזה.

ההתמקדות החלה. מייד עלתה המילה פער. מאוד איתנה, בזלתית / נחושתית. "עמדה" שם כמו כתובת אש ולא זזה.

מנגד בצדו השני של הגוף הופיע דרקון. הדרקון בכל כוחו זורק / יורק  אש על המילה פער בנסיונות להביס אותה וללא הצלחה. לא רק שאינו מצליח להניע אותה, להפחיד אותה, לגרש אותה, הוא שם לב שהוא מאוד מתעייף ולשווא.

הדרקון פונה אליי ואומר לי שהוא, כתפקידו, רוצה להגן עליי מפני הפער שמאפיין את הכאב / המחלה אבל יש בעיה. הפער שמזוהה עם המחלה הוא חלק בלתי נפרד מהגוף שלי. הוא פה להישאר ולהילחם איתו לא מוביל למאום. מציע לי הדרקון החביב למצוא דרך להידבר עם המחלה / עם הכאב שכפי הנראה ההתנגדות כלפיו לא יועיל.

ואני מה לי ולהידבר עם המחלה, היא מסמלת עבורי משהו שלא טוב לי איתו, משהו רע שקרה לי. לא יעלה על הדעת שאני אפנה אל הכאב ועוד יתעניין בו... "המצב" נתקע. מצד אחד הדרקון העייף והמסור, מצד שני, הכאב שמסומן במילה פער עומד על שלו ולא זז מילימטר. הגיעה לסיומה ההתמקדות הראשונה בסדרה.

ההתמקדות השנייה, המשיכה מאותה נקודה. שוב הפער איתן כמקודם והדרקון שותף רגוע בצד. פניתי לפער, החלתי לנסות להתקרב אליו, לרקום עימו מערכת יחסים. תכנים שונים עלו שבסופם הופיע עטלף. העטלף איפיין את המחלה.

ההתמקדות השלישית בנושא המשיכה בנהיגה. זה היה החלק הכי קשה בתהליך. העטלף שמונח על כתפי השמאלית גרם לי לחלחלה אדירה. בתחילה כל מה שרציתי זה להעיף אותו ממני / לנתק / להסיר אותו ובכל פעם שניסיתי לעשות כן, ציפורנו שהייתה חדורה בבשרי פצעה אותי וגרמה לי לדמם. לאחר תסכול ארוך מלווה בגועל עז מדמות העטלף שמצאה מקומה עליי, עייפתי מהמאבק ופשוט ישבתי באוטו חושבת שצריכה למצוא דרך לממש המלצה שקיבלתי והיא לפנות לכאב ולשאול אותו איך הוא מרגיש מנקודת המבט שלו... הזוי עד כמה שזה נשמע, פניתי לעטלף ושאלתי איך הוא מרגיש? העטלף הרים את ראשו במקצת והשיב: "דחוי" "אני מגעיל אותך". מרגע זה ואילך החל דיאלוג שלא בהכרח כמסורת ההזמנות ההתמקדותיות שנלמדות ונרכשות אלא כמעין סקרנות עדינה מלווה במבטים תמהים. ואז הוסיף העטלף: "תגעי בי, תניחי את היד שלך עליי". הזדעזעתי מעצם המחשבה של לגעת בייצור שנתפס כה דוחה בעיניי ברגע זה. כשכולי קפוצה ומתוחה, יד אחת אוחזת את ההגה, השנייה בהססנות מובלת לכיוון הכתף השמאלית, הנחתי את היד מתוחה כמו קפיץ שעומד בכל רגע להיקרע. צמרמורת עברה בכל גופי, והיד חזרה להגה. העטלף, מרים שוב את ראשו ואומר: "רואה, מה את עושה צחוק, את לא מסוגלת להשאיר לרגע את היד שלך עליי. אני דוחה אותך".

לאחר כ-20 דקות לערך של נסיונות חוזרים ונשנים של שימת היד ע"ג הכתף הסרתה וחוזר חלילה, הצלחתי להניח את היד כשגופי רפוי. באותו רגע ממש, כשידי מונחת באופן "אמיתי" ולא מתחמק על הכתף, כשהיא מבצעת תנועות ראשונות לגמרי של ליטוף בסיסי, "העטלף" שומר רק על צבעו (אפור כהה שחור) והמירקם שלו משתנה לפרווה סנטטית שחורה כמוכר בכריות נוי בצורת לב של ילדים. אני, ממשיכה ללטף את כרית הלב הפרוותית שהופיעה. מחליפה ידיים, מלטפת גם עם השנייה. מעבירה את תנועת הליטוף על הברכיים (מפרקים כואבים), שאר הגוף והמומה מהתפנית שארעה. כמעט ומגיעה ליעדי, לא לפני שמצלצלת לפרטנרית הטלפונית שעימה המשכתי את ההתמקדות לספר לה על ההתפתחות .

כמובן שהצד הסקפטי שבי חיכה עם "לפרסם" / לספר על כך לאחרים, כי מי יודע, אולי מחר אתעורר ליום אחר לכזה שמכירה וחיה כבר למעלה מ- 10 שנים...בשבועיים הבאים אני במצב של דריכות.. כשמגיע כאב אני נושמת נשימה עמוקה ועם כף היד מלטפת את המקום הכואב. מעלה את דימוי כרית הלב הפרוותית וממשיכה ללטף. ברוב מקרי הכאב הצלחתי לגבור על הכאב (שהיה מופחת מעוצמתו) ללא כדורים.

ימים נוספים עברו. אני בדריכות מסוימת ממשיכה לדגום ולבחון את שארע ואת השפעתו על שיגרת חיי. שמה לב לירידה משמעותית בתצרוכת הכדורים השגרתית ולאלו שמסווגים כמשככי כאבים. אני היום חיה עם המחלה והכאב באופן אותו לא הכרתי עד עתה. הקבלה גברה על ההתנגדות וגלתה אוצר של מערכת יחסים תוך גופית שלא האמנתי שאפשרית.

הלופוס הינה מחלה כרונית, אינה יכולה יום אחד להיעלם אבל למדתי לקבל אותה כחלק מגופי ובמידה מסוימת ומבלי להשמע מוגזמת, אפילו באהבה.