יוני 2004

מפה הפנימית של הכאב (מיגרנה) כדרך לשחרור

לבנות גיהינום פרטי - ולהשתחרר ממנו

 "התמקדות"

© בנתה השתחררה וכתבה: נעמי עזר

מה קורה פה?

מאז ילדותי התייחסתי אל החיים ברצינות עליזה ובוטחת. החיים החזירו לי יחס דומה. עד שהתחלתי לסבול ממיגרנות.
המיגרנות התחילו בכאב ראש של כמה שעות, והתפתחו לכאב ראש שנמשך ימים, במהלכם לא תפקדתי. האמנתי שהמיגרנה נובעת אך ורק משינויים הורמונליים ומהתנאים הפיזיים אליהם אני נחשפתי – כמו חום, שמש, רעב, עייפות.

הייתי מאד אקטיבית בחיפוש אחר גורם חיצוני שיפתור את הבעיה. רצתי מרופא המשפחה לנוירולוג, למרפאת בדיקור סיני, להומאופת, לרפלקסולוגית, לנטורופטית, להילרית למרפאת בפרחי באך ובחזרה לרופא המשפחה לנוירולוג, במעגל אינסופי.

אף פעם לא היבטתי לתוכי. הייתי בטוחה שהבעיה היא חיצונית ואני אובייקט פסיבי, שהמיגרנה מונחתת עליו מבחוץ. כמובן שלא היה לי מושג מה עשיתי שמגיע לי עונש כזה.

זמן רב התייחסתי לכל מיגרנה כאל תאונה ופיתחתי שיטות משוכללות לנסות להימנע מתאונות כאלה. נמנעתי ממאכלים מסוימים, נמנעתי ממקומות מסוימים, נמנעתי מאנשים מסוימים, נמנעתי ממוסיקה רועשת, עשיתי מדיטציה, אימצתי אמונות תפלות: אם - לא אדבר על זה/ לא אחשוב על זה / אומר תמיד ששלומי טוב/ לא אדרוך על קו המרצפת במדרכה - אז לא תהיה לי מיגרנה.

לא הצלחתי. המיגרנה תמיד חזרה.

כשהיו שואלים אותי, אבל מה טוב במיגרנה? מה הרווחים המשניים שלך מהמיגרנה? הייתי נפגעת. הרגשתי נאשמת בכך שאני מזמינה את המיגרנה. חשתי בדידות תהומית. אף אחד לא מבין אותי. הייתה לי תשובה נרגזת אחת "לא יוצא לי מזה כלום, המיגרנה רק עוצרת אותי, עוצרת אותי." לעצירה הזאת, שהטריפה את דעתי, היה תפקיד חשוב, שהתברר לי מאוחר יותר. גופי ביקש את העצירה הזאת, אבל אני לא הקשבתי. ראיתי בעצירה רק מחסום ביני ובין הדברים שרציתי לעשות. מכשול ביני ובין החיים.

דרך ארוכה עברתי עד שהיכרתי בערכה של העצירה.

אחרי כעשר שנות סבל שהלך והתגבר, התחלתי לחשוב שיש כאן איזה דגם. שהחיים רוצים לומר לי משהו, שאני אמורה להבין משהו.

לא היה לי מושג מה זה היה.

כעסתי. נורא כעסתי.

התחלתי את החיפוש.

התמקדות

חיים עם כאב כרוני משנים אדם. כל תפישת העולם העליזה והבוטחת קרסה כמעט לגמרי. אבל לא לגמרי. ובמקום זה, שהיה מאד מאד נמוך, פגשתי את שיטת ההתמקדות, או בעברית צחה – פוקוסינג (FOCUSING).

לקורס ה"התמקדות" הגעתי לגמרי במקרה. הצטרפתי לחברתי, בעיקר מפני שהקורס התקיים קרוב מאד לביתי. לא ידעתי במה דברים אמורים. אבל סמכתי על חברתי, בעקבותיה כבר הלכתי למקומות בלתי ידועים, ומעולם לא התאכזבתי.

התמקדות היא שיטת הקשבה עדינה ועוצמתית המחברת את המשתמש בה לתהליך פנימי ולתובנות משמעותיות הטמונות בתחושות הגוף. פרופ' יוג'ין ג'נדלין (ארה"ב) שהוא פילוסוף ופסיכולוג, גילה במחקר מקיף, שמטופלים שהצליחו יותר בטיפול פסיכולוגי, עושים באופן טבעי "משהו" שלא קשור בכלל לפסיכולוג המטפל. הוא בדק את "המשהו" הזה ופיתח אותו לשיטה פשוטה אותה "כל אחד יכול".

ההתמקדות מאפשרת הקשבה לתחושות גוף שאנחנו מרגישים, והבנה של רגשות שמונחים מתחת לתחושות. בתרבות של "קידוש השכל", אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו פועלים בהיגיון, ומנסים להיפטר מהתחושות הלא נוחות ומהרגשות הלא הגיוניים הרובצים תחתן. בעשותנו כך, אנחנו מתעלמים מהעובדה הפשוטה שהם משפיעים על התנהגותנו. ההתמקדות מכבדת את הרגשות האלה בהכרה בהם. כך מתאפשר תהליך של בחירה מודעת בפעולות בחיים, במקום היסחפות אחרי דגם התנהגות חבוי שאיננו מודעים לו. התמקדות היא תהליך של מודעות גופנית וריפוי נפשי. היא מאפשרת לנו להקשיב לחוכמת הגוף שלנו ולאנשים הסובבים אותנו, תוך יישום עקרונות פשוטים ואנושיים כמו: סבלנות, אמפתיה, וחוסר שיפוט.

להתבונן במדוזה

עולם לא הסתכלתי במיגרנה בזמן כאב ראש. הרגשתי שזה מסוכן מדי. להביט ישירות במיגרנה זה כמו להביט במדוזה, המפלצת העתיקה שכל המביט בה הופך לאבן. להביט במיגרנה שלא בזמן כאב משול להזמנה בטוחה של כאב ראש. לא רציתי להזמין כאב ראש.

התמקדות אפשר לעשות לבד, ואפשר לעשות עם שותף.

במהלך לימודי ההתמקדות התחלתי להרגיש, שזו הזדמנות להציץ בזהירות על המיגרנה, כאשר מולי נמצא שותף שאפשר לסמוך עליו שיציל אותי, אם המדוזה תתעורר.

התמקדתי בנושא המיגרנה במהלך הקורס, במפגשים פרטיים עם עצמאות, בהתמקדויות טלפוניות עם שותפה, ובבית, מול המחשב. אני אדם כותב, ולכן המחשב עבורי הוא מקשיב אמפתי, (יחד עם זה לפעמים יש לנו וויכוחים סוערים).

כדי לעגן את התהליך לתוך חיי, כתבתי אותו מיד לאחר ההתמקדות. את ההתמקדויות בפגישות פרטיות עם עצמאות הקלטנו, ואחר כך הקשבתי וכתבתי. להקשבה החוזרת היה כוח רב. הכתיבה העצימה את הכוח הזה, אפשרה לי לחדור עוד רובד פנימה.

בעקבות התהליך הזה הגעתי לתובנות עמוקות, בהתאם להן שיניתי מרכיבים בהתנהגות שלי. התחלתי לחוות חיים אחרים.

אחרי כחצי שנה של התמקדויות, הציעה לי עצמאות לצייר את מה שהיא כינתה "המפה הפנימית של המיגרנה שלי." הכלי שלי הוא מילים, לא ציור. אבל החלטתי להשתעשע ולצייר את "המפה הפנימית."

ציירתי את המפה בפגישה שקבעתי עם עצמי. הפגישה נמשכה כמה שעות במהלכן עשיתי הפסקות. לפני הציור קראתי שוב את ההתמקדויות, הדהדתי אותן בתוכי והזמנתי תחושה מורגשת, משזו באה הדהדתי אותה שוב בתוכי ואז ציירתי את מה שעלה. הדימויים לא היו חדשים, פגשתי אותם בהתמקדויות. כל הזמן קפצו ועלו פרטים נוספים. הייתי מסוקרנת ונרגשת, בלי שום שיפוטיות וציפיות מהאיכות האומנותית של הציור, (וטוב שכך).

מפה בנויה מחמישה אלמנטים עיקריים, המקבילים לשלבי הגילוי.

1. השעון והשמש.

2. הבלבול והמיגרנה.

3. המבקר הפנימי.

4. עץ שקדיית המיגרנה שלי.

5. תקווה.

גיליתי כל אלמנט בנפרד. בציור המפה נחשפו בפני הקשרים בין מרכיבי המנגנון המורכב הזה. המפה גילתה לי איך פועלת המכונה המשומנת הזו – המיגרנה.

שלב ראשון – השעון במקלעת השמש.

במקלעת השמש שלי יש מכניזם עתיק וחיוני, מנגנון החיים שלי. שעון המורכב משני גלגלי שיניים עשויים נחושת עמומה, עליהם מסתובבת שרשרת. השרשרת מסתובבת בקצב קבוע, נינוח ונעים שמוכתב על ידי גלגלי השיניים שמניעים את מנגנון החיים שלי. אני אוהבת את תקתוק השעון.

אבל

לפעמים קורה משהו אחר,

ואז

גלגלי השיניים מסתובבים במהירות מסחררת, השרשרת נפרמת במהירות, כל הפְּנים שלי עולה ומתפרץ לראש, מחשבות, רעיונות, רגשות. צפוף מאד בראש שלי, שאינו מסוגל להכיל את כל זה. לחץ נוראי, מיגרנה.

מה גורם לגלגלי השיניים להתחיל להסתובב בפראות כזו?

פתאום אני רואה במקלעת השמש שלי, מאחורי שעון הנחושת - שמש אמיתית. השמש הזו מניעה את המנגנון החיים. היא מקור החיים שלי. בדרך כלל היא מאירה באור רך.

אבל

לפעמים קורה משהו אחר

ואז היא זוהרת באור, מסנוור, חזק מדי עבורי, ואז היא מניעה מהר מדי את גלגלי השיניים ואז נפרמת השרשרת, הפנים מתפרץ לראש ונוצר לחץ נוראי.

מאחורי שעון הנחושת והשמש הזוהרת עומדים שני מושגים קרדינליים בחיי - זמן, ובלבול.

אקסיומת הזמן שלי אומרת שכל רגע בחיים הוא קריטי והוא צריך להיות רתום למטרה הנכונה. המטרה הנכונה היא הכתיבה. הכתיבה היא הדבר הנכון לעשותו. כל רגע שאינני כותבת הוא בזבוז זמן. על בזבוז זמן אני נענשת. אני מקבלת מיגרנה.

כך זיהיתי את מנגנון הזמן. מהו מנגנון הבלבול?

 

שלב שני - הבלבול והמיגרנה

הכרתי היטב את ה"תחושה המורגשת" ((FELT SENSE הברורה של "בלבול". בלגן בבטן, זרמים ומערבולות. כאוס חסר צורה, שזו בעצם מהותו של הבלבול, שהוא מבולבל וחסר צורה.

ככותבת, אני יודעת מה זה בלבול. שאלות כמו: מה הדמות הזאת תעשה בתסריט? מה הדמות ההיא תענה לה? ואם שיניתי סצנה אחת, פתאום מתבלבלות להן כל הסצנות האחרות. כאוס הוא חלק מהכתיבה ואני מקבלת אותו בברכה כמו שמקבלים ידיד ליצירה.

אבל, לפעמים, לפעמים מתרחש בלבול שאינו קשור ליצירה, זה בלבול של החיים.

הכותרת של הבלבול הזה היא "תסמונת קוטג' 5 אחוז."

מתחת ל"תסמונת קוטג' 5%", נמצאת אישה, שבכיסה חמישים ושתיים שנות חיים ושלושה תארים אקדמיים, חלקם בהצטיינות. האישה הזאת עומדת לפני המקרר הפתוח, במקרר יש חצי קופסת קוטג' 5%. היא צריכה להחליט כמה קופסאות גבינה היא צריכה לקנות היום, אחת או שתיים? כדי שהגבינה לא תתקלקל אולי, כדאי שתקנה אחת היום ואחת מחרתיים? אבל אולי מחרתיים לא תצטרך מצרכים אחרים שיאפשרו הזמנת משלוח ולכן, עדיף לקחת את הסיכון שהגבינה תתקלקל ולהזמין שתי קופסאות עכשיו? ואולי גם השתיים יגמרו כי בעלה יתחיל דיאטה, אז אולי בכלל צריך שלוש קופסאות גבינה? האישה הזאת איננה מסוגלת להחליט.

האישה הזאת נזכרת שאולי היא לא עקרת בית מצטיינת, אבל היא כותבת מצוינת. היא נכנסת לחדר העבודה, המקום הבטוח שלה. אבל, מעשה שטן. פתאום היא אינה מצליחה להחליט אם לעבוד על התסריט הזה או ההוא? לעבוד על הסצנה הזאת או ההיא? שהגיבור יקנה בסופרמרקט קופסת קוטג' אחת או שתיים?

מה הדבר נכון לעשותו?

ומתחת לכל הסצנות האלו, כל הזמן שומעת האישה את המשפט: "את מבזבזת זמן, את מבזבזת זמן, את מבזבזת זמן."

העונש על בזבוז זמן, הוא כזכור – כאב ראש. וכמובן שזה לא מאחר לבוא.

שמתי לב שהכאוס הפנימי לא קשור למצב החיצוני בחיים. גם כשהכל שלו מסביב, גם כשהכל בסדר הבלבול יכול להציף. ולהפך, יתכן מצב קשה מאד, ואצלי בפנים הכל שלו ומסודר.

התחלתי לחשוד שאולי כדאי להציץ גם פנימה, לתוכי.

אז יש לי שעון, יש לי שמש ויש לי בלבול חסר צורה. איך כל זה עובד ביחד?

הבילבול והמיגרנה

ההבנה התרחשה כאשר התמקדתי, כתרגיל בשיעור, על המילה "כעס."

מצאתי שאצלי זה עובד ככה:

אני כועסת.

הכעס עולה כמו גל, ומתקפל לתוכי בחזרה.

אני לא מראה כעס.

אני עוצרת הכל.

אני שמה מסך ביני ובין האדם עליו אני כועסת. שלא יראה שאני כועסת עליו.

אני כד מלא כעס. המיגרנה היא המכסה של הכד, סוגרת על ראשי.

אני מקבלת מיגרנה.

אני לוקחת כדור נגד מיגרנה.

אני מחכה שהכדור יפעל את פעולתו.

אני מחכה לתחושת הקסם של ההתפוגגות של המיגרנה, לתחושה שהמכסה שסגר על הראש שלי נפתח.

אני כבר לא כועסת. אני עסוקה רק בדבר אחד, רק במיגרנה, איך להיפטר ממנה. אני מבטיחה לעצמי שכשהמיגרנה תעבור, אני כבר לא אכעס על שום דבר. אני אהיה מאושרת רק מזה שלא כואב לי הראש.

המילים בעלות המשקל הכבד עבורי הן: אני עסוקה רק במיגרנה. אני עושה רק דבר אחד.

בשבריר שניה של תובנה, אני מחליפה את המילה כעס במילה בלבול. וזה עובד כך:

תסמונת קוטג' 5%.

אני מבולבלת.

אני "מזמינה" מיגרנה.

אני כבר לא צריכה לבחור ולהתבלבל בין אפשרויות שונות. אני צריכה לעסוק בדבר אחד בלבד. במיגרנה. ובמיגרנה אני יודעת איך מטפלים. וזה הרבה יותר נקי ואלגנטי מאשר לטפל בבלבול. אני מטפלת במיגרנה. וראה זה פלא, משחולפת המיגרנה (וזה יכול לקחת ימים) אני יודעת בדיוק כמה קופסאות קוטג' להזמין.

בהתמקדות ראיתי את המנגנון המכני של הבלבול ושל המיגרנה.

שתי זרועות מתכת ענקיות, צבועות לבן.

על זרוע אחת תלויות מבולבלות החבילות של הבלבול. מבחר המייצג חבילות מהמטלות היומיומיות שלי: כתיבה, סרט, רופא, מספרה, ספר, אלי (בעלי), בן (בני הבכור), שי (בני הצעיר), הורי, מדיטציה, נוקי (חברתי). וגם כמה חבילות שונות קצת – את לא בסדר, לא תספיקי, בזבוז.

בזמן הבלבול החבילות זזות על הזרוע. אני לא יודעת באיזו מהן לבחור. גם כשאני בוחרת באחת, השניה והשלישית ממשיכות למשוך את תשומת ליבי ומפריעות לי להתרכז בביצוע המטלה שבחרתי.

על הזרוע השניה תלויה חבילה אחת גדולה בלבד – "מיגרנה". רק חבילה אחת, הרבה יותר אלגנטי ונקי.

מתחת לזרוע מיגרנה מופיעה המילה "פחד" ומתחתיה הגורמים הפיזיים לכאב ראש, כמו: שמש, רעב, עייפות, עודף שינה… גורמים בהם אני יכולה לשלוט ולנטרל את השפעתם. מופיעים גם "כעס" ו"התרגשות", שני רגשות שכבר זיהיתי שהם עלולים להביא למיגרנה.

כשאני לא יכולה לסבול יותר את הבלבול נכנסת זרוע המיגרנה לפעולה. היא מזיזה הצידה את כל החבילות הצפופות, מנקה את כל הבלגן ומציבה במקומו – מיגרנה אחת.

אז הבלבול קיבל צורה. לכאוס יש תבנית. עצם התפיסה הזו עיקרה חלק מכוחו הכאוטי, המבהיל של הבלבול.

אבל איך זה עובד בדיוק? מה מפעיל את תחושת הבלבול?

שלב שלישי - המבקר הפנימי

שחקן ישן חדש נכנס למשחק, חוזר על המנטרה "את מבזבזת זמן." זהו המנהל האדמיניסטרטיבי שלי, הרודן הקטן – המבקר הפנימי.

תמיד תפסתי את עצמי כאישה חזקה ונבונה. החיים, בדרך כלל, אישרו לי את זה. אם שמעתי לפעמים קול אחר מבפנים, הוא היה חלש מאד, הנחתי שהוא כוזב, לא ייחסתי לו חשיבות, לא הקשבתי לו.

בהתמקדות עם עצמאות, כמעט דילגתי על הקול הקטן הזה. לא חשבתי שהמשפטים שהוא אומר חשובים וגם התביישתי לומר אותם בקול רם. ידעתי שהם מטופשים. אבל עצמאות זיהתה זנב משפט מרושע וביקורתי, ובעדינות רבה הזמינה את המשפטים האלה להיאמר בקול.

חשיפת המשפטים גילתה מבקר פנימי רב עוצמה שאמר משפטים כגון:

• "עכשיו את צריכה לעשות משהו אחר" – אם אני מתעמלת, הקול יאיץ בי לכתוב. אם אני כותבת, הקול יאיץ בי לצלצל לבדוק מה שלום הורי. אם אני מצלצלת להורי הקול יזכיר לי שעלי לקבוע תור לרופא. וכ' וכו'.

עוד אומר המבקר הפנימי:

- "את לא קובעת נכון סדר עדיפויות."

- "מי את חושבת שאת?"

- "את יהירה."

- "את לא בסדר."

- "את שטחית."

והקלף המנצח תמיד – "את מבזבזת זמן!"

המשפטים האלה הופיעו לצידו של מנגנון הבילבול והמיגרנה. אלו משפטים שליליים שקל היה לזהות אותם כמשפטי המבקר הפנימי.

סבלתי גם מתופעה מתסכלת מאד. גם חוויות טובות גרמו לי לכאב ראש. לא הבנתי את זה. איך מעשה טוב שלי, גורם לי לכאב ראש? עכשיו גיליתי מה קורה למשפטים ה"טובים" כמו: "אני נהדרת", "אני חכמה", "אני עוזרת לאחרים להגיע לתובנות שמשנות את חייהם", "אני נותנת תקווה". את המשפטים האלה הרס המבקר הפנימי במשפטים כמו: "את יהירה". "מי את חושבת שאת?" המשפטים המחבלים של המבקר הפנימי גרמו לתזוזה ולבלבול של כל החבילות התלויות על זרוע הבלבול.

היה צריך כוח גדול מאד כדי לעצור את התזזית הזו. פיתחתי כוח כזה. זרוע המיגרנה נכנסה לפעולה, סילקה את ערמת החבילות המבולגנת והציבה במרכז קוביה אחת גדולה, ברורה וטוטלית – מיגרנה.

המיגרנה היא העצירה, ה - PAUSE הגדול של הגוף שלי. אני עוצרת בחריקת בלמים, חושך ושקט מסביב, ואיכשהו, בלי שאעשה כלום, כשהמיגרנה חולפת, הדברים מסתדרים.

אחרי כעס של שנים, קשה להודות, אבל חלק נכבד מכאבי הראש הזמנתי בעצמי.

ראיתי את כל החלקים, אבל עדיין לא הבנתי את הקשר ביניהם. איך זה עובד?

לפני שהתגלה לי איך זה עובד, נכונה לי עוד הפתעה קטנה.

שלב רביעי - שקדיית המיגרנה

כך השתלשלה ההתמקדות:

תחושה מוזרה בכל הגוף, עצב עמוק ושלווה. מועקה קלה בלב.

ענף קטן של שקדייה.

אני יושבת עם זה (הענף הקטן של השקדייה), מתבוננת בשקט.

זה מוזר.

הענף הזה הוא המיגרנה?

איך זה יכול להיות?

מוזר!

איך זה יכול להיות המיגרנה? דבר כזה יפה?

אני פוחדת. אני פוחדת שהמיגרנה היא משהו יפה. איך זה יכול להיות?

אני יושבת עם זה, מתבוננת בשקט.

אני רוצה שהמיגרנה תעלם, אני לא רוצה שהשקדייה תעלם.

אני יושבת עם זה, מתבוננת בשקט.

זה יוצא מתוכי. אני מסתכלת על זה בחוץ, השקדייה כבר לא בתוכי.

זה עץ שלם ויפה. המיגרנה?

אני יושבת ומסתכלת על העץ.

הרבה ענפים.

פתאום אני רואה בין הענפים מתנות. הרבה חבילות.

חלק מהמתנות פתוחות.

אני מבינה שהמשך הדרך שלי בחיים תהיה כרוכה בכאב ובמתנות.

כאב ומתנות?

עצב עמוק ממלא אותי.

עכשיו אני רואה עץ שקדייה ענק. את רוב העץ כבר טיפסתי. נשארה בערך שמינית עץ, בצד ימין למעלה, גבוה מאד. יש שם כמה מתנות שעוד לא פתחתי. זה מאד גבוה.

אני יושבת עם זה.

תחושת שחרור מסוימת. את רוב העץ כבר עשיתי, דרך עצומה, נשארה לי עוד כברת דרך קצרה אבל גבוהה מאד.

אני רואה שם נשר גדול פורש כנפיים וממריא.

אני יושבת עם תחושת השחרור, עם הנשר.

אני מסמנת לעצמי את העץ הפורח עם המתנות, את הנשר ותחושת השחרור.

אני מודה לגוף על כל התהליך.

תוך כדי ציור התבהר לי הקשר בין האלמנטים במפה הפנימית לאורך גופי. במקלעת השמש שלי נמצאים השעון והשמש, מעליהם, מהלב, צומח עץ השקדייה ומעל לראשי – המתנות שלו. עמוד השידרה שלי, זוהר בזהב, מחבר את כל המרכיבים.

במקביל למקלעת השמש עלו משפטי המבקר הפנימי. ואז, ראיתי שכל המנגנון הזה עובד בתוך ענן שחור של חרדה, שנמצא עמוק עמוק עמוק בתוכי, מתחת למנגנון החיים, מתחת לשעון ולשמש.

ישבתי בסקרנות נדהמת מול המפה. פתאום הפְּנים שלי היה על הנייר מול עיני, הדהד לתוכי בחזרה. עכשיו התבהרו המניעים המדויקים שמפעילים את המנגנון. ראיתי בדיוק איך עובדת המכונה המשומנת של המיגרנה:

משהו קורה בחוץ. המבקר הפנימי מגיב. אני נכנסת לבלבול. הבלבול מפעיל את השמש חזק מדי. גלגלי השיניים מסתובבים בפראות. שרשראות הנחושת נפרמות. אנרגית השמש החזקה עולה למעלה. נוצר לחץ בראש. במקביל נכנסת לפעולה זרוע המיגרנה, מזיזה את כל החבילות ומניחה במרכז את המיגרנה שמצילה אותי מהתפרקות כללית.

שלב חמישי – תקווה

בבוקר שלאחר הציור הופיעה פתאום ילדה לבושה שמלה כתומה, מחזיקה דגל ועליו כתוב בכחול – "אני אגיע, נינוחות, סבלנות". הילדה הזאת צועדת על שביל זהב, משני צדדיו פעורה תהום עמוקה ושחורה. אבל היא לא פוחדת. היא צועדת בביטחון.

את הילדה הזאת פגשתי כבר בהתמקדות, אבל עצם הציור שלה, ושל הדרך שלה, שביל זהב מעל תהום שחורה, היה חוויה פנימית עמוקה של אמונה באפשרות שהכל יהיה בסדר, שאני אשתחרר מהמיגרנה.

סוף טוב ושלוש דוגמאות

המפה בחוץ, אני רואה אותה. המפה עשתה סדר, נתנה מקום לכל רכיב של המנגנון הפנימי. כך נפתחה דרך לדיאלוג עם כל חלק, וכך התאפשר לי לראות את השילוב של הכוחות המקדמים והכוחות ההרסניים שלי, שזורים יחד.

ככל שהתקדמתי בהתמקדות פחתה תדירות התקפי המיגרנה ועוצמתם נחלשה. מצבי הוטב, אבל לא במידה מספקת. באמצעות התמקדות התברר שהתמכרתי לכדורים משככי הכאבים, גופי חולל את המיגרנה, כדי לקבל את הכדור. כדי לשחרר את גופי ממעגל הקסם הזה, נעזרתי בזריקות בוטוקס שהומלצו על ידי הנוירולוגית, ונגמלתי ממשככי הכאבים.

כיום התקפי המיגרנה שלי הם נדירים וקלים.

המיגרנה תמיד תהיה עקב אכילס הגנטי שלי, ואני מכבדת את הגורמים הפיזיולוגיים. יחד עם זה, אני קשובה לגופי ולנשמתי. כשאחד הרכיבים מתחיל לפעול, אני שמה לב. אני לא מחכה למיגרנה שתעצור אותי, אני עוצרת בעצמי. אני בודקת את האיום ובוחרת תגובה מתאימה. בדרך כלל, זה מצליח.

משגופי הבין שאני מגנה עליו הוא למד לבטוח בי ולשתף אותי בתובנות מעשיות לחיי היומיום.

מיגרנה כדרך לעבד עודף

למדתי שהמיגרנה היא הדרך שהגוף והנפש שלי מעבדים "עודף." עודף רגשות, עודף כאב, עודף דאגה, עודף שמחה. בלשון ההתמקדות - הצפה. המיגרנה הייתה שיטת ה"הרקה" שלי. עכשיו, אני מקפידה לזהות סימנים ראשונים להצפה. אני לומדת לעמוד במרחק הנכון מהדברים כדי לא להיות מוצפת. אני מפתחת דרכי הרקה אלטרנטיביות, פחות כואבות.

תחושת האלגנטיות הפנימית כמצפן

האלגנטיות הפנימית" היא מושג אישי המסמל תחושה פיזית, מאד ברורה, של סדר, נינוחות, מרחב וגמישות סביב עמוד השידרה הזוהר שלי. התחושה המורגשת של "האלגנטיות הפנימית" משמשת אותי כמצפן. צמד המילים "אלגנטיות פנימית" הוא "הידית" מתחתיה מונחת התחושה וכל הסיפור הכרוך בה. אני יכולה לאחוז בידית הזאת בכל עת. אני יודעת איך אני צריכה להרגיש. אני שמה לב לכל חריגה מהתחושה המורגשת. כאשר אני חשה שהפנים שלי נהיה מבולבל וחסר סדר, כאשר אני מאבדת את "האלגנטיות הפנימית" אני עוצרת, בודקת ומתקנת, לפני שהמיגרנה פורצת.

מיגרנה כתחליף ל…

אני מעריכה את עצמי כאישה אמיצה. לא הייתי מוכנה להודות בקיומו של פחד. כאשר התעורר מצב של פחד, חטפתי מיגרנה ואז כמובן סבלתי, לא פחדתי. לסבול כבר ידעתי, לפחד – עדיין לא. הבושה והאיום שהיו כרוכים בהודאה בפחד (בפני עצמי), היו גדולים מהמוכנות לסבול את המיגרנה.

היום, אני עדיין מופתעת כשאני חשה בפחד, אבל אני מישירה אליו מבט ואומרת לעצמי "אה, יש בי משהו שפוחד מ…".

כשאני מרגישה שהגופנפש שוקל אם לארגן לעצמו מיגרנה אני שואלת את עצמי: "במקום מה זה בא? מה זה מחליף?"

במקום לתת לפחד/ אבדן שליטה/ בושה/ כעס / עצב ... לחלחל במסתורין למרקם החיים ולהרוס אותו, אני נותנת לרגש המביש מקום משלו. באופן פרדוכסלי, עצם ההכרה ברגש השלילי, פותחת מרחב עצום, נקי ממנו.

במרחב הזה אני פנויה לפתוח את שאר המתנות שנותרו חבויות בצמרתה של שקדיית המיגרנה.

© נעמי עזר