מתנות מההתמקדות - ואמא שלי

כשפרצתי בדמעות במסיבה שחבריי ערכו לי ביום הולדתי ה-30 ,זה אישר את מה שחשתי באופן מעומעם כבר קודם: החיים שלי כבר לא עובדים. לא היו לי ציפיות מהעשור הבא, והרגשתי שיש מעט סיבות לחגוג את העשור הקודם. הדימוי המכאיב שהיה לי הוא של כד חימר שהתייבש בצורה מעוותת: הייתי תקועה בנישואים אומללים שנכנסתי אליהם מיד אחרי סיום תיכון, וגם בעבודתי כפסיכותרפיסטית לא הרגשתי במקום הנכון: הוכשרתי במודל ממוקד- מחלה, שלא התאים לי. באותו זמן אצל אמי אובחנה מחלת סרטן רצינית והפרוגנוזה שלה לא הייתה טובה . מתוך ייאוש החלטתי לנסוע ללמוד מדיטציה , קָדָרות ושיטה מוזרה שנקראה התמקדות, שפילוסוף בשם ג'נדלין ילַמד בקורס של שבוע .

קראתי כמה מכתביו והייתי מוקסמת. ישבתי בשורה הראשונה כשהוא הוביל אותנו בתהליך של הפניית תשומת הלב פנימה לגוף. המשימה היתה למצוא איזו תחושה של אירועים פיזיים או רגשיים אנו נושאים בתוכנו באותה עת. אהבתי את הרעיון של דיאלוג פנימי עם עצמי, שלא אצטרך לשתף בו אף אחד אחר. רק למצוא בתוכי מקום רגוע בו אוכל להרהר בבעיותי בפרטיות מרעננת. ובוזמנית לשמור ריחוק מספיק כדי לא להיות מוצפת. היתה לי תחושה מופלאה של הקלה לקטלג את הנושאים האלה.

ג'נדלין הדריך אותנו לבדוק עם הגוף שלנו מה מונע מאיתנו לחוש "בסדר". מהר מאד הגעתי לתחושה המוכרת שאני מוכרעת ע"י הבעיות האלה. ג'נדלין אמר: "פשוט תברכו את הבעיות האלה, אך אל תיפלו לתוכן. שמרו מעט מרחק ורק תושיבו אותן לידכם על ספסל דמיוני". מצאתי את עצמי מחייכת לעצמי: הן בוודאי ישברו את הספסל. הן יותר מדי כבדות . להפתעתי, הצלחתי לעשות זאת: אחת אחרי השניה, לקרוא בשמן, לבדוק מה המשקל שלהן, (אחת היתה לוחצת. שניה מכווצת את גרוני, שלישית מעיקה על מקלעת השמש שלי.). כשהבעיות העיקריות מוקמו בחוץ, הרגשתי קלה יותר, כאילו הונח לי קצת מהמשקל שלהן. ואז הוא הנחה אותנו לבחור דאגה אחת לעבוד עליה, ובחרתי במחלתה של אמי.

"לבעיה הזו יש מספר חלקים" הוא אמר."אך איך זה מרגיש כשלם? בדקו אם יש מילה או דימוי לתאר איך כולה בשבילכם". דמעות החלו זולגות במורד לחיי. עצוב, חשבתי. אך אז הקשבתי יותר קרוב פנימה.זה לא היה בדיוק עצב. המילה "הרוסה" באה אלי. כן, זהו. למרבה הפלא, שמתי לב שגופי נרגע, ונשימתי העמיקה. "עכשיו תראו אם אתם יכולים לארח לחברה לדימוי או למילה הזו, ואם יש לה משהו לומר לכם".

חיכיתי. ולהפתעתי, היה לתחושה הזו הרבה מה לומר. היא רצתה להפסיק להיות דחוסה בפנים, ולבטא את הכאב שלה. אני מתכוונת שעלי להרשות לעצמי לבכות, לדבר עם חברים כמה אני מרגישה אבודה, ואני צריכה לשתף בבהירות את אמי בתחושה הזו שאני מפוחדת והרוסה – במקום לשחק את הבת החזקה. עם השלב הזה הגיעה אנחה גדולה. ידעתי שלהתוודות בפניה – יעזור לי, ושירווח גם לה כשאדבר איתה בכנות. אולי נמצא דרך להיות יותר אמיתיות, במקום להתעלם מהפיל שבחדר, כפי שעשינו.

חשתי נפלא מההקשבה הזו פנימה. דבר לא השתנה: לאימי עדיין היה סרטן. אך חשתי שמשהו מאד עמוק השתנה בתוכי. משהו שרציתי להביא יותר לחיי היומיום. ולחלק עם המטופלים שלי. כשפקחתי עיניים- ג'נדלין חייך אלי.הוא ידע שעברתי חווייה משמעותית.מאז למדתי יותר, והבנתי את הגאונות שלו בהמשגת המימד הזה שאינו רגש ואינו מחשבה אלא משמעות מורגשת שנשארת בגוף. "אילו רק יכולת לבוא לניו יורק להדריך בשיטה הזו" אמרתי לו בסוף אותו שבוע משָנה חיים. " השיטה הזו מאד מתאימה לי. היא נראית לי כמו גשטאלט- לאינטרוורטים." הוא בדיוק יצא לשבתון בניו יורק, וכך, זכיתי להדרכה ממנו פעם בשבוע. הואיל והורי גרו בניו יורק, הגעתי כל פעם לבקר את אימי כשחוויית השעה איתו- טרייה בי.

אמי ואני היינו קרובות,אך יחסינו לא היו קלים. אני חוויתי אותה כשתלטנית ושיפוטית, והיא חוותה אותי כמרוחקת. ככל שמחלתה החמירה, הצורך של שתינו שהיחסים יהיו יותר קרובים- גבר. המחלה ריככה אותה,ואותי הפכה ליותר פגיעה. שתינו רצינו לדבר יותר בכנות.

סיפרתי לה על חווית ההתמקדות שלי,וכמה חשתי הרוסה. היא הפתיעה אותי כשקיבלה את תחושותי ללא שיפוט. הפסקתי לשחק את הגיבורה , ובכיתי בנוכחותה יותר. היא הציעה לי את האמהיות שלה נזקקתי. אפילו סיפרתי לה על מחשבותי לעזוב את נישואי, והיא הפתיעה אותי בכך שהיתה מקבלת ומבינה " טוב, כחתן הוא מצטיין, אך כנראה כבעל- הוא מקבל ציון נכשל" – אמרה.

יום אחד אזרתי אומץ לשאול אם תרצה לנסות את ההתמקדות שכל כך עזרה לי. "למה לא?" – צחקה בצורה לא אופיינית לה – " מה כבר יש לי להפסיד?" היה יום קר וישבנו מכורבלות בשמיכה. הצעתי שתעצום את עיניה, תביא מודעות למרכז גופה ותבדוק מה שם רוצה את תשומת לבה. היא שתקה זמן רב, אך ידעתי עלפי הבעותיה שעוברים עליה דברים רבים לפני שדיברה: "טוב, יש בי פחות פחד מהמוות- משחשבתי. יותר אני חשה הכרת תודה על 60 השנים שהיו לי. אני זוכרת כמה נקודות ציון בחיי. אני חושבת שהימים האהובים עלי ביותר היו כשאת ואחותך נולדתן. עכשיו אני מרגישה קשר קשה בבטן. משהו כמו אגרופים. קשרים." היתה דממה ארוכה ולא נוחה. "אולי את יכולה לומר יותר על תחושת הקשרים הזו". הצעתי.

"אמי לקחה נשימה עמוקה: "משהו לא מרגיש לי נכון להמשיך את טיפולי הכימותרפיה. הם גורמים לי בחילה וחולשה שבוע אחרי שבוע וחודש אחרי חודש. והיות והרופאים לא נותנים לי הרבה תקווה- הייתי רוצה להפסיק." היא עצמה שוב את עיניה "יש לי דימוי של ספינה נסחפת בים אפור.. אין יותר דלק. מספיק כבר." היא פקחה עיניה והביטה בי. "אך התחושה של קשר בבטן היא כי אני מרגישה שעלי להמשיך בגלל כולכם.שאאכזב אתכם אם אפסיק. האמת היא שהייתי רוצה לחיות כמה שנשאר לי בלי העונש הזה." נראה שהמילים האלה הפתיעו אפילו אותה."לא היו לי המילים המדוייקות לכך לפני כן." שתינו ישבנו שם ובכינו. לבסוף שאלה אותי:"זה בסדר לך?" "אמא, אנחנו רוצים שתחיי אתנו כמה שיותר. אך נראה שמספיק לך מהעונש הזה. אם זו באמת משאלתך – אכבד אותה, ואני מבטיחה לך שכך גם שאר בני המשפחה." התחבקנו, והיא נראתה הרבה יותר קלה וחזקה כשענתה: "טוב, הרבה יותר מתאים לי להיות רב החובל של הספינה שלי, כשאני שטה החוצה".

אמי הפסיקה את הטיפולים בשבוע שלאחר מכן, בתמיכתה המלאה של כל המשפחה. אני כל כך מודה על שמצאנו דרך לשוחח בעומק ובכנות בסוף חייה.כמה ימים יותר מאוחר פנתה אלי וחייכה:" חשוב לי שתדעי שהקשרים התפוגגו." שמחתי שהיא יכלה לבחור את הדרך שבה מתה, כמו את הדרך שבה חיה.

מאז- אני מטפלת ומלמדת התמקדות ב-30 השנים האחרונות. זו דרך להיות חברה של עצמי, לקבל את מה שיש, דרך להתחבר לאמת שלי, בלי להיות מוצפת בה או להדחיק אותה. זה נתן לי ולתלמידי ומטופלי דרך לארח לחברה עם מה שחסום ומפריע להקשיב פנימה. להיות עם החלקים האלה בדרך עדינה ומקבלת- עוזר לנו לראות את זווית הראיה שלהם, להיות פחות שיפוטיים פנימה, ולחיות יותר בהרמוניה.

כשאני מבולבלת, חסומה, לא בטוחה ומתקשה להחליט באיזו דרך לבחור - התמקדות נותנת לי כלי להבהיר רגשות עמומים ובלתי פתורים.זה איפשר לי להגדיר מה אני מרגישה לגבי החלטות שונות, ולפתור חסימות שהפריעו לי בחיי.ההתמקדות איפשרה לי לחוש יותר שלמה ויותר בקשר עם עצמי, בעזרת התיקשורת עם מה שקיים, באפן אמיתי וחומל. ההקשבה לגופי חיזקה אותי באופן שלא חוויתי קודם. ההתמקדות גם מקשרת אותי למקור רוחני. כשאני מוצאת מה נכון עבורי באופן העמוק ביותר, ומקשיבה לו, אני מרגישה יותר מחוברת לאחרים ולאחדות שכולנו חלק ממנה. אחד האפקטים הבולטים בהתמקדות- הוא כמה היא מוציאה חמלה- הן מהמתמקד והן מהמקשיב. התמקדות גם מעודדת יצירתיות.. יש בי תחושות של עונג והתרגשות לגלות ולהמשיג את העולם הפנימי. מה שמתגלה הוא כמעט תמיד בלתי צפוי.

לבסוף- התמקדות גם פותחת את הלב. נפתחתי לגלות את הרוח שבתוכי, והרוח שבמטופלי. רבים מהם מצאו את הדרך להיות בריאים יותר בעיצומה של מחלה, או במקרה של אמי – בעיצומו של המוות.