Three Assertions About the Body. Gendlin, E. T. 1993

 ד"ר יוג'ין ט. ג'נדלין, אוניברסיטת שיקגו

 פתיחה

כיצד אפשרית ההתמקדות מבחינה תיאורטית? במאמר זה אדון בדרך בה אנו יכולים לחשוב אודות הגוף החי, כדרך שבאמצעותה ההתמקדות נעשית מובנת. אדון בגוף ביחס לחוויות מסוימות הנפוצות יותר מאשר התחושה המורגשת.

תחושה מורגשת מגיעה. היא לא יושבת שם ופשוט ומחכה. אנו צריכים לאפשר לה להיווצר ולהגיע. דבר זה לוקח לפחות כמה רגעים, לפעמים יותר. כך שאנו מבינים שתחושה מורגשת היא התפתחות מסוימת, עוד פיסה של תהליך החיים. מהיכן היא צומחת? כיצד ניתן לחשוב על אירועים וחוויות רגילים באופן שבו נוכל להבין מהי תחושה מורגשת וכיצד היא נוצרת?

תחושה מורגשת היא בבירור משהו שם, משהו עם חיים משל עצמו, שאנו מתייחסים אליו ישירות. אם אנו מתייחסים לגוף שלנו, היא מגיעה במרכז הגוף, ואז היא נמצאת במעין מרחב מוזר משל עצמה. היא מביאה את המרחב של עצמה. במרחב הזה התחושה המורגשת היא אובייקט ישיר, זה, שם.

 אני רוצה לדון במספר חוויות הדומות לתחושה מורגשת, אך עדיין לא התגבשו לכדי אובייקט ישיר ומובחן. רוב האנשים לא יודעים להפנות את תשומת ליבם לגוף שלהם, כך שחוויות אלו יוכלו להיווצר ולהגיע כתחושה מורגשת. או שלפעמים הן נעשות לתחושה מורגשת מובחנת, אבל דבר זה לא קורה משום שהאדם אפשר לתחושה להגיע באופן מכוון. אלה חוויות אשר פרושות לאורך רצף המשתרע מהיותן בקושי מורגשות עד להגעתן כתחושה מורגשת ספציפית.

בדרך כלשהי, זהו סוג חוויה אשר מוכר לכל אדם, ועם זאת מעטים מכירים אותו בפשטות, באותו אופן שבו הם יודעים דברים אחרים. כולם חוו זאת, בזמן זה או אחר, אך עם זאת, למרבה הפלא, נדיר שמישהו מדבר על החוויה, ואין אף מילה מוכרת בשפה שמתארת אותה.

 בדוגמא זו אני משתמש פעמים רבות משום שהיא מוכרת לכולנו: כאשר אתה מתעורר בבוקר, אתה יודע לפעמים שהיה לך חלום למרות שאתה לא זוכר אותו. אתה יודע משום שהחלום הותיר מאחוריו הרגשה מוזרה, איכות מסוימת. אם תנסה למלל אותה, אתה עשוי לומר: "זה מרגיש….. אה….. לא בדיוק מוזר, גם לא שמח, לא אשם, לא עצוב….. אממ….." זו תחושה חסרת שם הקשורה בדיוק לאותו חלום. אם תפנה לאותה תחושה חסרת שם, תיגע בה ותטעם אותה, החלום כולו עשוי לצוץ פתאום מתוכה. כל אותם מאורעות רבים שבחלום היו דחוסים איכשהו לתוך אותה תחושה קטנה וחסרת שם.

אינטואיציה

דוגמה נוספת היא מה שאנו קוראים לו תחושת בטן ("hunch"). מצב מסוים עשוי להיראות בסדר גמור על פניו, אך לא כך אתה מרגיש לגביו. אתה מנסה למלל את התחושה שמשהו לא בסדר, אבל כל מה שאתה יכול לומר הוא "זה….. אההה….." אם תלך בעקבות העובדות האוביקטיביות הן ינחו אותך ללכת בעקבות המצב".

התחושה הלא נוחה אומרת לך "לא, אל תעשה את זה." רוב האנשים יודעים שלא כדאי להתעלם מתחושה כזאת, שכדאי לפחות לבחון את המצב יותר לעומק. תחושת בטן יכולה להיות גם תחושה חיובית בנסיבות שנראות לא מבטיחות.

בעסקים היכולת לחוות תחושות כאלו נקראת "אינסטינקט היזמות". היא מאפשרת לאדם להיכנס למצבים טובים או לצאת ממצבים רעים, הרבה לפני אנשים אחרים. לפעמים קוראים לסוג זה של חוויה "אינטואיציה". המילה מתייחסת לדרך שבה הבנות חשובות מגיעות לעיתים לאנשים, למרות שהם אינם יודעים לומר כיצד הגיעו.

 רוב האנשים פשוט מקבלים את העובדה שסוג זה של חוויה יכול להיות אמיתי, למרות שאין להם שום דרך להבין איך ולמה. אנו לא נשאיר זאת כך.

תחושת בטן היא רק דוגמא קטנה אחת לסוג החוויה שאני מתכוון אליה. אבל בואו נבחן את תחושת הבטן מקרוב יותר. אם היא אומרת "לא", מהו בדיוק הדבר שאומר "לא"? אלו לא המילים, אלא אותה תחושה לא נוחה, מציקה, תחושה גופנית. במקום להרגיש טוב בקשר לדברים הטובים הגלויים, אתה מרגיש לא נוח פיסית בקשר למצב.

האם זה באמת הגוף?

 אני יודע שחלק מהאנשים יאמרו שהם מרגישים את התחושות הללו בראש ולא בגוף. יהיו גם אנשים שיאמרו שהרגשות שלהם מופיעות מסביבם, ולא בתוך הגוף שלהם.

 כדי להציע מבט עמוק יותר על השאלה כיצד התמקדות היא אפשרית, עלינו לחשוב באופן שונה על הגוף החי. כך שחשוב לשים לב לכך שכאשר אנו מדברים על התמקדות אנו משתמשים במילה "גוף" בדרך מסוימת: אנו משתמשים בה כדי לדבר על איך שאנו מרגישים את הגוף שלנו מבפנים.

#1: הגוף המצבי

 כולנו יודעים שהגוף שלנו יכול להרגיש בנוח או שלא בנוח בקשר למצב מסוים. אבל איך זה אפשרי למעשה? הגוף מכיר את המצב! לרוב אנו לא מנסחים זאת כך. אנו אומרים שאנחנו מכירים את המצב ושהגוף שלנו רק מגיב למה שאנו יודעים. אם אנו חושבים שזה מצב טוב, הגוף אמור להרגיש בנוח. אם אנו חושבים שהמצב מסוכן, הגוף שלנו אמור להגיב בכעס או בפחד. כמובן שהגוף שלנו אכן מגיב למה שאנו חושבים, אבל לא רק לזה. הגוף שלנו מרגיש את המצב ישירות.

 למשל, תאר לעצמך מצב בו אתה פוגש מישהו שאתה מכיר ברחוב, אבל אינך זוכר מיהו. זה שונה לחלוטין מלראות אדם זר. אדם זה גורם לך לתחושה מאוד מוכרת. אתה לא מצליח להיזכר מיהו האדם, אבל הגוף שלך יודע מיהו. יותר מכך, הגוף שלך יודע כיצד אתה מרגיש לגבי אותו אדם. למרות שאינך זוכר מי זה, לתחושה המורגשת שלך לגבי אותו אדם יש איכות מאוד מסוימת.

אם היה עליך לתאר את התחושה המורגשת שלך לגבי אותו אדם שאינך מצליח להיזכר מיהו, היית עשוי לומר למשל: "זו תחושה של משהו לא מסודר, לא נקי. אני מרגיש קצת חשש, כאילו הייתי מעדיף שלא יהיה לי יותר מדי קשר עם אותו אדם, אבל מעורבת בזה גם איזושהי תחושה של סקרנות משונה שלא מרגישה כל כך בריאה, ו…" אם היית נכנס לזה יותר עמוק היית מגלה יותר ויותר, גם על האדם וגם על עצמך. אבל לא ניתן לבטא את כל התחושה המורגשת במילים. טוב ככל שתבטא את זה, עדיין יישאר תמיד עוד משהו שלא אמרת. אפילו כדי לומר חלק מהדברים, תצטרך להמציא ביטויים חדשים, מכיוון שהדבר לא מתאים לניסוחים והקטגוריות הקיימים. זו התחושה הייחודית שלך בדיוק לגבי אותו אדם. כל אדם אחר יגרום לך לתחושת גוף אחרת.

 בוא נאמר שנזכרת לפתע מיהו אותו אדם. עכשיו אתה עשוי להיות מופתע. אתה עשוי לומר "לא ידעתי שאני מרגיש כך לגבי אותו אדם!"

 אבל כיצד ניתן להבין את כל זה? האם לגוף שלך יש דעה משלו על האנשים שאתה מכיר? ואם יש לו, למה הוא שומר את הדעות שלו לעצמו במקום לחלוק אותן איתך מההתחלה?

 קל יותר לענות על השאלה השנייה מאשר על הראשונה. לרוב אין לנו כזו תחושת גוף ייחודית לגבי אנשים ואירועים. היא באה יותר בקלות כאשר המילים והמחשבות הרגילים שלנו חסרים באופן זמני, כאשר אנו לא מצליחים למצוא מילים, או, כמו בדוגמא שנתתי, כאשר שכחנו משהו.

 קשה יותר להסביר כיצד הגוף יכול להכיר מצבים מלכתחילה, וכיצד הוא יכול לפעמים להכיר אותם טוב יותר ובאופן עמוק יותר מאשר (כפי שאומרים) "אנו" מכירים אותם. אבל יש דבר שניתן כבר לקבוע רק על בסיס הדוגמא של תחושת הבטן: יש לנו גוף מצבי. זו הנקודה העיקרית הראשונה שלי – הגוף חש מצבים.

 סוג החוויה שאני מתכוון אליה מיוחס לפעמים ל"לא מודע", למרות שכמובן שתחושה גופנית כזו היא מודעת. אנו מודעים לכך שאנו חשים אותה כאשר היא שם, אך עם זאת נכון הדבר שהרבה מהידע שיכול לצאת ממנה היה לא מודע לפני כן.  תחושת גוף שמורגשת ישירות אינה קיימת  בלא מודע. כאשר אנו מזמינים אותה לבוא, אנו יכולים להרגיש אותה מתהווה וצומחת. היא לא נמצאת שם מלכתחילה. לכל היותר ניתן לומר שהיא יוצרת את עצמה מתוך ה"לא מודע."

 אבל בכך שאנו קוראים לזה "לא מודע" אנו לא מסבירים סוג זה של חוויה. זהו רק שם מסתורי, כמו ש"תחושת בטן", "אינטואיציה" ו"אינסטינקט" הם שמות מסתוריים לחוויה.

 לא ניתן להסביר זאת בעזרת תיאוריה מהסוג הרגיל. בכדי להסביר זאת, נצטרך קודם כל לשנות את מה שאנו מתכוונים אליו כשאנו אומרים "להסביר." לא מספיק להציע מושגים חלופיים. בנוסף למושגים, סוג זה של חוויה חייב לשחק תפקיד בסוג החדש של הסבר, בדרך שבה החשיבה משתמשת בסוג זה של חוויה.

 אפיונים של חוויה מסוג זה:

 מה ניתן לומר על סוג זה של חוויה על סמך שתי דוגמאות אלו בלבד?

 החוויה מורגשת, ולא מדוברת או נראית. היא לא מורכבת ממילים או דימויים אלא מתחושה גופנית.

היא לא מתאימה לשמות או לקטגוריות הנפוצים לרגשות. זו תחושה ייחודית של אדם זה או של מצב זה.

 עלינו לשים לב גם לעוד מאפיין של סוג זה של חוויה:

 למרות שתחושה גופנית כזו מגיעה כהרגשה אחת, אנו יכולים להרגיש שהיא מכילה מורכבות. אני רוצה להסביר אמירה זו.

 תחושת הגוף שלך לגבי האדם שאתה מכיר מכילה את כל ההיסטוריה שלך עם אותו אדם ואת מה שאתה מייחל לו עם אותו אדם. היא מכילה גם את מה שאותו אדם מעורר בך וחלק מהצרות הלא פתורות שלך. כמו כן נמצא שם גם האופן המדויק בו אתה מחבב ולא מחבב את אותו אדם, ועוד הרבה. הרשו לי לאסוף את כל הדברים האלו יחד ולקרוא לזה "מורכבות." אתה עשוי להיות מסוגל לחשוב שלושה או ארבעה מהדברים האלה, אבל רובם נשארים חבויים בפנים. תחושה גופנית כזו מכילה מורכבות מורמזת, מובלעת.

 למורכבות המובלעת אין עדיין חוטים או חלקים נפרדים. עם זאת, מאוחר יותר, כאשר הם מופיעים בנפרד, אנו אומרים שהם כבר היו שם בתוך התחושה הבודדת שהיתה לנו בהתחלה.

 לרוב איננו חושבים על תחושות פיסיות ככאלו שמכילות תערובת מורכבת. תחושות פיסיות אמורות להיות פשוטות. כאב או תחושה הם בדיוק מה שהם. הם אטומים. אנו לא מצפים, למשל, למורכבות חבויה בכאב הדוקר שבקרסול נקוע או בחוויית הצבע האדום. יתכן שהמצב שהוביל לקרסול הנקוע היה מורכב, אבל אנחנו לא מצפים למצוא את המורכבות שבמצב בתוך הכאב. מה שמייחד את סוג התחושה הגופנית עליה אני מדבר הוא שהיא אכן מכילה מורכבות מובלעת, "כל זאת" אודות אותו אדם.

 אתה יכול לחוש שישנה מורכבות מובלעת גם אם אתה לא מצליח לחשוף אותה, גם אם אתה לא מצליח לפתוח אותה ולהיכנס פנימה. אני משתמש במונחים "לפתוח ולהיכנס". סוג זה של תחושה גופנית הוא שער. אם נפתח אותו ואם נכנס, אפשר לצעוד צעדים רבים פנימה.

 הכול הוא בעצם ככה

 כל אדם וגם כל מצב יכול ליצור בך תחושה מורגשת, למשל עבודתך, איזושהי מטלה שעליך לעשות, או איזה חלק קטן של אותה מטלה. בכל פעם התחושה המורגשת תציע מורכבות מובלעת, ולא אטומה כמו חווית הצבע האדום.

 אומן או אדם הרגיש לצבעים עשוי להתנגד לאופן בו אני קורא לצבע האדום "אטום". "הלא כל גוון של אדום נושא אלינו מורכבות מסוימת, מרקם תחושות המכיל אספקטים רבים של החיים, וניתן לתאר אותו יותר ויותר לעומק?" אני מסכים, אבל כל זה לא נמצא בצבע. למעשה, זו התחושה המורגשת שלנו לגבי הצבע. צבע יכול ליצור בנו תחושה מורגשת בקלות. דבר זה נכון גם לגבי עץ בעל צורה משונה, שולחן ישן, שולחן חדש – למעשה כל דבר! ניתן לחוות תחושה מורגשת של כל דבר, גדול או קטן.

 שום דבר אינו פשוט דיו או כה מובן מאליו שה- Felt Sense שהוא מעורר בנו תהיה פשוטה ומובנת מאליה. את הכול אנו חיים באמצעות הגוך שלנו בדרך מורכבת אותה אנו יכולים לפתוח ואליה להיכנס.

 אם נתייחס לעולם לא כאל דבר המורכב מחפצים אטומים שקיימים באופן נפרד מאיתנו, אלא כמצבים שבהם אנו חיים עם הגוף שלנו, הכול משתנה. חפצים ונסיבות כבר אינם מובנים מאליהם וברובם בלתי ניתנים לשינוי. כעת כל אחד מהם נפתח למורכבות מובלעת אליה אנו יכולים להיכנס.

# 2 יש לנו גוף צמחי

איך הגוף שלנו יודע את המצבים שלנו ויודע אותם באופן מורכב יותר מאשר אנחנו? ואיך הוא יכול לייצר מחשבות ודרכי פעולה חדשות? יקח זמן כדי לענות על כך כמו שצריך.אני אצטרך לספר על טיעונים פילוסופיים מורכבים ועל מחקרים פסיכולוגיים. כאן אשרטט זאת בקצרה.

בפיזיולוגיה ובפילוסופיה עכשווית הגוף -בטעות- נתפס כיכול לקבל מידע על העולם רק דרך חמשת החושים. הוא לא יכול להכיל מידע שהוא לא ראה, שמע, הריח, טעם או נגע. היו פילוסופים שאמרו שלשכל יש "רעיונות מולדים" אך זה היה תמיד נתון בספק. ההנחה העתיקה והמודרנית הרווחת היתה שאיננו יכולים לדעת דבר שאינו מגיע באמצעות החושים. כיצד נפש וגוף מתייחסים זה לזה תמיד היווה בעיה. אך הגוף, בכל מקרה, לא אמור להכיל מידע אחר מלבד זה המגיע אליו דרך החושים.

אך מה לגבי כל אותן דוגמאות של ידיעה גופנית של מצבים? כולן מוזרות ובלתי ניתנות להסבר אם מחזיקים בהנחה המקובלת שאנו יכולים לדעת רק באמצעות חמשת החושים. כיצד זה שיש לנו גוף מצבי? כיצד אנו יכולים לחשוב על ידיעה גופנית זו?

לצמח אין את חמשת החושים שלנו. הוא לא רואה, שומע או מריח. ויחד עם זאת, בבירור שהצמח מכיל את המידע המעורב בחיים שלו. הוא חי מתוך עצמו; הוא מארגן את הצעדים הבאים של התהליך הגופני שלו עצמו, ומוציא אותם לפועל אם הסביבה משתפת פעולה ומספקת את מה שהוא צריך. כך שלצמח יש את המידע לגבי איך הוא חי עם ובתוך האדמה, האוויר, המים והאור. יש לו את המידע, או אנו יכולים לומר הוא המידע, היות והגוף הצמחי עשוי מאדמה, מים, אויר ואור. הוא מייצר את עצמו מהם, ולכן, כמובן, הוא מכיל (הוא הוא) המידע לגביהם. אך זה לא לגבי אדמה ומים שפושט שוכבים שם כשלעצמם. אלא, זה מידע הרבה יותר מורכב לגבי חיי הצמח עמם, העשייה של עצמו מהם. הצמח אינו זקוק לחמשת החושים כדי להיות סוג זה של מידע.

הגוף של בעלי חיים גם מכיל (הוא) סוג מידע כזה. הם גם עושים את עצמם מתוך מה שהם אוכלים והחמצן שהם נושמים. מידע גופני זה משתכלל על ידי מה שהם מקבלים מחמשת החושים. חמשת החושים אינם יחידות מהם מרכיבים את העולם. אלא, מה שמגיע דרך חמשת החושים מגיע לתוך הגוף הצמחי ומשכלל ומשנה את המידע המורכב הזה. בעלי חיים חיים מורכבים יותר מצמחים. לגוף שלהם יש (הוא) לפחות אותו מידע כמו שיש לצמחים. הם מארגנים את חייהם המורכבים מגופם. חמשת החושים לא מרכיבים את עולם בעלי החיים. הם רק משכללים את המידע המורכב שכבר קיים לגבי חיי-הגוף, שהוא הצמח.

שפה ותרבות מאד משכללים את תהליך-החיים והמידע של הגוף הצמחי שלנו. הנקודה השניה המרכזית שלי היא: אנו יכולים לחשוב על הידע המצבי והלשוני שלנו לא כנפרד וצף, אלא כשכלול של הגוף הצמחי המורכב כבר שלנו.

בדרך זו אנו יכולים לחשוב איך הגוף החי יודע (חש, חי, .....) את המצב שלו מבפנים. אך מהו מצב? מצב לעולם אינו משהו חיצוני.

לדוגמא, בואו נניח שזו עובדה חיצונית שהדלת נעולה. אך זה אינו מצב. מצב לעולם איננו רק עובדות חיצוניות המתקיימות בנפרד בחוץ. מצב זה שאני בא הביתה ואיבדתי את המפתח. או המצב הוא שאני משתופף מאחורי דלת נעולה, מקווה שהיא תחזיק מעמד מול שלושת הגברים המנסים לשבור אותה. או אולי אני נעול בפנים ומנסה לצאת החוצה. מצב תמיד מערב איזשהו דבר חי שנמצא בתהליך של אירגון חייו הלאה.

באופן גס אפשר לומר שהגוף יודע את המצבים בגלל שהוא החיים שלנו בם. מהגוף מגיע הצעד הבא שלנו, לא רק שאיפה ואכילה, אך גם האינטראקציה שלנו עם אחרים ומה אנו עומדים לומר להם.

כיצד התעלמו מכל זה זמן כל כך ארוך? התעלמו מכך בגלל ששום דבר מזה לא מתאים לעולם המובנה לחלוטין מחלל, זמן וחמשת החושים. עולם המובנה כך נחשב מזמן כבסיסי למדע. למרות שהיתה ביקורת פילוסופית רבה על כך, רק עכשיו אנו מפתחים חלופה viable

כיצד סוג זה של התנסות מתפקד בפסיכותרפיה?

התחלתי לעבוד על התנסות זו בפילוסופיה, אך קודם אומר איך זה קורה בפסיכותרפיה היות ששם אפשר להבחין בכך בקלות.

בפסיכותרפיה, בהתחלה ולכל האורך, כשאנשים מדברים על בעיה הם אומרים מה שהם יכולים לגביה. ואז הם נעצרים. מה שניתן להאמר נאמר, אך הבעיה לא נפתרה. האדם יודע שיש עוד הרבה מה לומר, אך לא יודע מה. זה ...... .

שתיקות גורמות לכמה אנשים לאי נוחות; הם מרגישים צורך להמשיך לדבר אז הם מוצאים דברים אחרים לומר. אך אם הם יכולים לשאת את השתיקה, הם יכולים לשמור את תשומת הלב שלהם ב- ...... בקצה שמעבר לו יש עוד, אך אי אפשר לומר עוד.

בסדרת מחקרים בהם הוקלטו בטייפ מפגשי טיפול, גילינו שפסיכותרפיה מצליחה כשאנשים עובדים עם הסוג המיוחד הזה של חוויה. זהו כיום אחד הממצאים המאומתים ביותר במחקר הפסיכותרפויטי.

 תנו לי לומר לכם מה אתם שומעים בהקלטות אלו: אתם שומעים את האדם אומר משהו, ואז עוצר. אחרי שתיקה האדם אומר: "לא, מה שאמרתי לא היה נכון; זה לא בדיוק זה; זה....הממ ....", ושוב עצירה. אחרי זמן מה האדם עשוי לומר משהו כמו, "זה בדיוק כאן, אך אני לא יודע מה זה." אז, אחרי שתיקה נוספת, בפתאומיות, "או, כן, דבר אחד לגבי זה הוא...." ואחרי כמה משפטים, שוב "בוא נראה, האם זה נכון?" שוב שתיקה, ואז אולי נשימה עמוקה ו"כן, זה נכון, זה לפחות נכון."

הבדיקה השקטה אפשרית בגלל שיש משהו שם לבדוק מולו. זה משהו מוחש/מורגש, אך לא ידוע עדיין. זה מורגש כמשמעותי, אך לא ניתן לזיהוי מיידי. זה ה ...... . אנו קוראים לזה עכשיו "felt sense".

אפשר לשמוע אדם מנהל שיחה עם ה ..... . למרות שמה זה אינו ידוע, האדם בטוח שמה שנאמר קודם לכן זה "לא זה". לפעמים סדרה שלמה של אמירות סבירות מוצעות, ועדיין אף אחת מהן אינה "זה". כיצד האדם יודע שהן אינן מתאימות? זה בגלל שה- ...... לא זז בתגובה לאף אחת מהאמירות המוצלחות הללו.

לבסוף משהו עולה מתחושה זו, איזשהו רמז, איזשהו חלק קטן, איזו מחשבה. יתכן והמשהו הזה לא ישמע מאד מיוחד, כשלעצמו הוא עשוי להיות פחות מענין מההצעות שהאדם העלה. אך כשהאדם אומר "תן לי לראות, האם זה נכון?" יש השפעה תחושתית ישירה. המחשבה הזו היא מיוחדת בגלל שאיתה ה- felt sense זזה, נעה, או השתחררה מעט. אז הקצת הזה הוא מיוחד. הוא יקר ערך. זה שהוא עולה זה צעד בדרך ליותר. יהיו צעדים רבים נוספים.

עד כה זה נשמע כאילו האדם רק מנסה דברים או מקשיב למה שעולה מה ....... אך הצד של האדם בשיחה מערב יותר מכך.

התהליך נע באמצעות צעדים. מה שמגיע בצעד אחד בדרך כלל אינו פותר דבר, אך זה משנה את ה- felt sense קצת. מהתחושה שהשתנתה יכול לעלות צעד נוסף.

בתחילה, כשהאדם ממתין בקצה כזה, נראה שלא הרבה יכול לקרות שם בכלל. זה נדמה לא מבטיח, סתם מקום תקוע. אך כשה felt sense מגיעה, תחושה של כל הבעיה "כל זה", האדם מרגיש טוב יותר, אפילו לפני שמתפתחים משם צעדים. רוב הצעדים הם גם די קטנים- טיפה יותר אנרגיה, תחושה של הקלה היכן שהכל היה נוקשה קודם לכן, איזו נשימה, תנועה קטנה של חיים המלווה משהו שאנו יכולים להגיד עכשיו. צעדים קטנים אלו עשויים לא להיתפס כהתקדמות ממשית. אם למישהו צעדים קטנים אלו אינם מוכרים, הוא יכול בקלות להתעלם מהם. אך ברגע שמתרגלים לתהליך זה, אנו מעריכים ומחפשים כל דבר שמביא לשינוי ב- felt sense. ובמהרה יש צעד נוסף, ועוד אחד. לבסוף צעד גדול מגיע, שינוי גדול בדרך בה כל הגוף שלנו מרגיש את הבעיה. ואז ההבנה שלנו את הבעיה משתנה. עכשיו כל המחזה שתארנו משתנה. דברים שונים לחלוטין נראים רלוונטים עכשיו. אך צעד אחד גדול גם אינו מספיק כדי לפתור בעיה. זה יכול לקחת הרבה צעדים. חודשים לאחר מכן נבחין שאין לנו את הבעיה הזו יותר ושהיא לא היתה לנו כבר זמן מה.

בספרי התמקדות, אני מדגים איך אפשר ללמוד לאפשר ל- felt sense להווצר, ואיך להיות עמה כדי שצעדים יגיעו. אנו גם מלמדים זאת במכון להתמקדות בשיקגו.

לפעמים העבר מופיע מה- felt sense. אך אנשים לא היו משתנים בתרפיה אילו כל מה שעשו היה רק לחפור בעבר. וחשוב יותר, הרבה דברים שהם די חדשים יכולים גם להגיע בקצה מה- felt sense.

והעבר שעולה מה- felt sense הרבה יותר מורכב, יותר מעוצב לפרטים מאשר חשבנו. לא היינו מודעים לקשרים המורכבים הללו, למורכבויות הייחודיות, כשרק זכרנו אירועים אלו, או כשחיינו אותם במקור. אנו אומרים שמה שגילינו עכשיו היה שם כל הזמן. למעשה, זה לא כך, כפי שאסביר. ההופעה של ה- felt sense והצעדים שבאים בעקבותיה הם בהמשך ל – אך יותר מאשר- פשוט מה שהיה.

אדם משתנה בטיפול; הוא לא רק מכיר את העבר באופן מלא יותר. נוצרות דרכים חדשות של קיום – וכמובן אלו לא מתפתחות באופן הגיוני מהמקום בו האדם היה קודם. כמו כן אי אפשר לכפות דרכים חדשות על העצמי מלמעלה למטה. יש, אכן, תפקיד לעיצוב עצמנו מחדש, אך זה לבד, אינו בד"כ משנה אותנו רבות. אנו חייבים לתת למשאלה שלנו לעיצוב להיות קשורה ל- felt sense של איך אנו עכשיו. אז מתפתחים צעדים חדשים קטנים והרבה יותר מורכבים, המובילים אותנו לא לאן שתכננו בדיוק, אך למשהו טוב יותר ומעוצב יותר.

בין אם מדובר בעבר או בעתיד, הנקודה שלי כאן היא שמה שעולה הוא בדרך כלל מורכב יותר ממה שמשפטים מקובלים יכולים להביע. בתרפיה, יש צורך לשנות את השפה, להתבטא בצורה פואטית כדי להביא חלק מזה.

זה מביא אותי לדוגמא הבאה שלי:

ה ..... בשירה

משורר נמצא באמצע כתיבת שיר. נכתבו שש או שבע שורות והן די מוצלחות. מה עכשיו?

המשורר יכול להיות רק מבולבל ותקוע, או יכולה להיות felt sense מוגדרת של מה השיר צריך לומר הלאה. תוך כדי שהמשורר קורא, ושוב קורא את השורות עד נקודת העצירה, מגיע משהו. שם, היכן שהשורות נעצרו, השיר ממשיך, אך לא במילים. השורות עצרו, אך השיר ..... .

ביטויים רבים מציעים את עצמם, אך הם לא אומרים את זה. חלקם טובים מספיק. המשורר מקשיב לשורות המוצעות. כשהן מגיעות אחרי החלק הכתוב, מה שורות חדשות אלו אומרות כאן, בנקודה זו, ב ..... בו השיר הלא גמור ממשיך?

רוב השורות נדחות. לפעמים שורה מפתה את המשורר: "השתמש בשורה, זה טוב- אף אחד לא ידע שזה לא אומר את מה שרוצה להגיע לכאן" המשורר מנסה לדחוף את השורה הטובה לתוך ה ..... . אך לא. ה ..... לא מוכן לשורה הזו. הוא ממשיך לעשות את האמירה המרומזת שלו והוא משאיר את עצמו מובחן מהשורה הטובה. הוא מתעקש להשאר 'לא נאמר' באמצעות השורה. הנה זה פה, מרמז בתובענות כמקודם, אדיש לשורה החדשה הטובה. או גרוע מכך, ה ..... נעלב מהשורה; הוא נובל, מתכווץ, ועומד להעלם, מאיים לנטוש את המשורר. מהר: סלק את השורה המזויפת! רשום אותה בשוליים; שמור אותה, אולי, ליום אחר ולשיר אחר. אך מהר, קרא שוב את השורות הכתובות ואהה, כן-הנה זה שוב: ה..... – הfelt sense של איך השיר ממשיך מהעצירה.

ה ..... תובע, מדרבן, רעב, מתעקש על, יודע, מבשר, מרמז, רוצה .... – משהו כל כך מדויק שזה כמעט כאילו זה כבר נאמר, ויחד עם זאת- אין מילים. היד של המשורר עושה תנועה, מסתובבת באוויר. ה- ..... כל כך תובעני, כל כך ספציפי, יותר מדויק מכל הביטוים המקובלים. ה ..... אינו קדם-ורבאלי. הוא מבין את השפה, כפי שאנו נוכחים מהעובדה שהוא מגיב לשורות המוצעות ויודע שהם לא מתאימות. ה ..... אינו באמת ללא מילים, אלא הוא מלא במילים מרומזות וכן במצבים מרומזים. הרבה מהתרבות וההיסטוריה גם מרומז. אך זה, מה שרוצה להאמר, לא נאמר קודם לכן. ה ..... מלא מילים הנאבקות לארגן את עצמן לביטויים חדשים. הביטויים החדשים אינם קיימים עדיין. ויתכן שלעולם לא יגיעו- השיר יכול להוותר לא גמור.

כיצד יכול ה ..... לרמוז משהו שלא קיים ולא התקיים בעבר? אולם הוא מרמז בדיוק מה שהוא מרמז ולא יקבל שום דבר אחר. מה שה ..... מרמז הוא מדויק יותר, ספיציפי יותר, מורכב יותר מאשר הביטויים המקובלים. הדבר שעליו השיר נסוב מתגלה כמורכב יותר ממה שנאמר אי פעם בשפה שלנו. השיר מרמז משהו שהוא יותר מורכב, בעל תווים מיוחדים יותר מאשר כל אשר ידוע עדיין.

לבסוף, ביטוי מסוים מגיע. הפעם ה ..... אינו תלוי שם יותר, עדיין מרמז על משהו נפרד משורה זו. הוא גם לא נובל, מתכווץ או נעלם. הוא זורם לתוך השורה החדשה. השורה החדשה לוקחת אותו עימה, נושאת אותו. אך השורה גם אומרת יותר מאשר ה ..... רמז. המשורר אומר עכשיו ששורה זו היא מה שה ..... היה, אז זה לא מדויק. השורה מגלה, פותחת, מרחיבה, מפתחת את ה ..... . השורה נושאת את ה ..... הלאה. היא נושאת את ה ..... קדימה.

שורות נוספות יכולות לזרום עכשיו זמן מה עד ששוב יש עצירה. שוב קריאה מחודשת, ..... חדש מגיע, שורות רבות נדחות, ובמזל שורה כן נושאת קדימה.

לא היתה דרך לתאר יחס זה, רציפות שיוצרת יותר. עכשיו אנו קוראים לזה "לשאת קדימה" (carrying forward)

שימו לב שלשאת קדימה מובחן בבירור מכל המקרים בהם ה..... לא זז. שונה ממכל ההצעות שהשאירו את ה..... עדיין תלוי שם, כמקודם. אנו גם שמים לב שהגוף יודע את השפה- היות והוא מזהה כשביטויים לא אומרים את מה שהוא מרמז.

ואנו רואים שוב שהגוף יודע את המצב, את ההיבט של החיים שהמשורר מנסה לבטא. אחרת הוא לא יכול היה לדעת כל כך במדויק שהשורות המוצעות לא מתאימות.

ה ..... של המשורר מתנהג בדיוק כאילו השורות נשכחו ונזכרו מחדש, אך כמובן זה לא כך! הן חדשות. אנו רואים שוב שהגוף יכול לרמז משהו חדש. הצבעתי על כך כשהזכרתי פסיכותרפיה. תאוריות רבות טוענות שאנו מוצאים בניסיון רק מה שקודם הושם שם מבחוץ. לא כך! הגוף שלנו מורכב יותר מכל מה שהתנסנו, מכל מה שלימדו אותנו ומהמצבים בהם אנו חיים. כל מה שמגיע אל הגוף המורכב יותר שלנו אינו רק מוקלט שם; הוא חי הלאה!

אירועים מהעבר הופכים להיות חלק של "החיים הלאה". וההגעה של ה felt sense, הינה גם "חיים הלאה". משהו חדש ומורכב יותר ממה שהכרנו יכול להגיע מכך.

שוב, הכל הוא כך

כל שיר טוב מגיש לנו משהו שלא נאמר קודם לכן מעולם, בדרך משהו מורכב יותר ממה שנאמר בדרך כלל. אך שיר יכול להיות על כל דבר, כל היבט של החיים. אנו רואים שכל דבר הוא בעצם יותר ממה שבדרך כלל נדמה. כל דבר הוא בעצם מורכבות אליה אנו יכולים להכנס. אנו יכולים לדעת כל דבר יותר לעומק אם אנו חושבים מה ..... שהוא נותן לנו.

ה ..... בחשיבה:

ה ..... קורה גם בחשיבה, כל פעם שאנו חושבים בקצה באופן רענן. צעדי החשיבה הבאים מרומזים ומובלים ע"י ה felt sense בקצה החשיבה, ה ......

אנו חושבים כך ואחרת, ואז אנו מגיעים לקצה בו אנו חשים יותר, אנו עדיין איננו יכולים לחשוב זאת. אך אנו יודעים לא לסגת מהקצה הזה. אנו יכולים לעבור ליד הקצה ולנוע בדרכים מוכרות ואמיתיות, אך לא, אנו נשארים בקצה; אנו מעדיפים להשאר תקועים. אנו אפילו גאים בקצה הזה- יש לנו קצה חוט! משהו חדש יבוא!

באוטוביוגרפיה שלו, איינשטיין אומר שבמשך חמש עשרה שנים, במהלך עבודתו על הבעיה שהובילה לתאורית היחסיות, הוא הודרך ע"י "תחושה" של מה צריכה להיות התשובה. וודאי שב"תחושה" הוא לא התכוון תגובה רגשית. היה לו ..... שרימז על צעד הלאה שהיה קשה לייצר. הגוף יכול לרמז על משהו חדש, אחרי שהוא ספג שפה וידע אנושי מתוחכם. הגוף של איינשטיין למד הרבה מתמטיקה ופיזיקה. אך הצעד החדש לא הגיע רק מהמתמטיקה והפיזיקה. שום תאוריה חדשה לא הגיעה מזה. לכן זו היתה בעיה. אחרי שספג את כל זה, הגוף שלו המשיך לרמז על הצעד הבא הנכון.

אמרתי קודם שרשמים חושיים ולמידות מגיעות לתוך גוף חי שהינו כבר די משוכלל. כשאנו חושבים, אנו עובדים עם יותר ממה שמגיע מבחוץ. כך איינשטיין יכול להגיע ליותר ממה שמתמטיקה ופיזיקה בלבד יכולים לייצר.

עכשיו אנו רואים שהגוף מרמז לא רק יותר, אך את הצעד הבא הנכון. הסוג הזה של "נכון" מתייחס לסוג המוסרי, אך בדרך מסובכת. הגוף גם יכול להפוך למכור, ולהשתמש ברמיזה של הצעד הבא הנכון אך לחתור תחתיה. ישנם עוד סיבוכים רבים שראוי ללמוד אותם, היות וידיעה שלהם מאפשרת לנו להשתמש ביעילות רבה יותר ברמיזה של הגוף על הצעד הבא הנכון שלו. כרגע אני רק רוצה להבין רמיזה זו של הצעד הבא.

כדי לתפוס מהי המשמעות של "נכון" כאן, אנו צריכים להביט על מקרים מובהקים יותר. כל גוף חי מרמז על הצעדים הבאים של תהליך החיים שלו. הצמח מרמז שהשמש תצא, והוא מרמז את הפוטוסינטיזה שלו עם השמש.

אתולוגים מצאו שהתנהגויות מורכבות כמו ריקודי חיזור, בנית קן וחיפוש מזון עוברים בירושה.

הגוף החי מרמז כל אחד מהצעדים הבאים של תהליכי חיים מורכבים. אצל חתולים הגוף הצמחי מנהל סדרה שלמה של מורכבויות נוספות. עכשיו כשהוא מורעב, הגוף שלו מרמז לשבת מול חור באדמה. הוא מרמז שמשהו יצא מהחור והוא מרמז סדרה מורכבת של קפיצות.

גוף החתול יכול גם לרמז על צעד נוסף חדשני, כאשר הצעד הבא הרגיל אינו יכול להתבצע בגלל נסיבות חדשות לחתולים. הגוף שלו יכול ללמוד "ולסכם" נסיבות חדשות, והוא יכול לרמז לפתוח את החלון כדי לצאת מהבית. לפעמים הוא יכול אפילו לפתוח את החלון.

הגוף הצמחי שלנו ספג גם שפה, מתמטיקה ופיזיקה. עכשיו הוא יכול לרמז על הצעד הבא הנכון במצבים הכוללים את אלו. כשהחיים נעצרים- כשאנו חשים בעיה- הגוף שלנו מרמז על התנועה הבאה (בין אם אנו יכולים או לא לבצע אותה).

ברגע שהגוף ספג את הפרטים של נהיגה ברכב או הטסת מטוס הוא יכול לרמז על הצעד הבא הנכון שיהיה חדש ומורכב יותר ממה שנלמד.

כמובן שחסר לנו הרבה. בלי כל המתמטיקה והפיזיקה, הגוף של איינשטיין לא היה מרמז על צעד שיעבוד; אך לאחר שהיה לו את כל הידע, הוא חש את הצעד הבא. הרמיזה הזו הדריכה אותו בעיצוב אבחנות חדשות לביצוע הצעד הבא.

הגוף מסכם את הנסיבות ואז מרמז על הצעד הבא, בין אם זה יחסות ובין אם שאיפה. זה לא הובן היטב. הגוף החי תמיד מרמז על הצעד הבא הנכון עבורו

הופעה/ביאה גופנית

אנו לא יכולים רק בעזרת הרצון לגרום לאורגזמה, שינה או דמעות. כדי שיגיעו דמעות אנו יכולים לשחזר אירוע עצוב. אולי אז הדמעות יגיעו. אולי לא. אנו יכולים להזמין שינה; אנו יכולים לשכב ולנסות להפסיק לחשוב. אנו רגילים לעובדה שזה חייב להגיע. כך גם עם כעס או עדינות. אנו יכולים לזייף אותם אך כדי שינכחו הם חייבים להופיע.

כך גם עם מילים. כשהכל הולך חלק, אנו מתחילים בדיבור והמילים הנכונות פשוט מופיעות. אך אם הן לא, מה אנו יכולים לעשות? אנו מחכים עד שהן באות.

כך גם עם מחשבות חדשות. אנו לוקחים "קרדיט" עליהן לאחר מכן, אך אנו לא באמת עושים אותן. אנחנו מכינים את עצמנו, עוברים על רעיונות ישנים כמו שהמשורר קורא שוב את השורות שנכתבו קודם לכן. אנו קשובים שם, במקום בו הרעיונות הישנים עצרו, מקווים ל ....., , לרמיזה של יותר ממה שחשבנו עליו עד כה. אם זה לא מגיע, אנו לא יכולים לייצר את זה. הביאה של זה היא גופנית, כמו יתר הדוגמאות שנתתי.

1. ה ..... במצבים המבלבלים שלנו

    

   יצירתיות הפכה לחיונית בחיינו. היא כבר לא מיומנות מיוחדת למקצועות מסוימים.

    

   בימינו לא היינו יכולים לעבור את היום אם היינו הולכים רק לפי החוקים, התפקידים והשגרות שעליהם חונכנו. לא שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיהם, אבל אנחנו חייבים לשנות ולפתח אותם. הרבה מהמצבים שלנו הם עכשיו יותר מורכבים ולפעמים ייחודיים.

   בכל יום בעבודה ועם אנשים הקרובים אלינו, ישנם מצבים בהם אנו לא יכולים פשוט להמשיך ולעשות אחד מהדברים הרגילים שאנו יודעים. אנו חייבים למצוא איזשהי דרך חדשה הלאה.

   החברה הפכה למורכבת יותר מהשגרות ומהמושגים שהיא מלמדת.

   רוב מבקרי החברה המודרנית לא רואים את המורכבות הגדולה יותר. הם רואים רק את קריסתם של הדפוסים הישנים ואת הסכנות וההפסדים הכרוכים בדבר.

   המבקרים הללו חושבים שבלי הדפוסים החברתיים יש רק חוסר סדר בחברה האנושית. בהתאם לכך, הקשיים הנוכחיים בחיינו הם בדיוק מה שהיו מצפים לו. תפקידי עבודה מוגדרים חברתית כבר לא תומכים באנשים. נישואים הם כבר לא קדושים. מערכות יחסים בין אנשים אינן מחזיקות מעמד לנצח. אנשים לא יודעים מה לעשות בהרבה מצבים ובחיים בכלל. הדפוסים הישנים סיפקו את כל אלה, והמבקרים החברתיים חושבים שרק דפוסים הנכפים מבחוץ יכולים אי פעם לספק את זה.

   יסתם של הדפוסים הישנים נגרמת למעשה על ידי התפתחות חדשה שנמצאת רק בתחילתה. זהו לא רק הפסד והתמוטטות. ישנה גם הפתחות להתפתחות נוספת. אני מתכוון להראות כיצד השלב הנוכחי נוצר וכיצד כעת אנו נכנסים לשלב חדש.

   לסוג החוויה שעליו אני מצביע יש תפקיד מרכזי במעבר שלנו לשלב החדש.

   זה נכון שקריסתם של דפוסים חברתיים יציבים עשויה להשאיר אותנו בחלל ריק. כאשר המשמעויות הישנות, הרשמיות של קשרינו החברתיים מאבדות מכוחן, אנו עלולים שלא למצוא משהו שיקח את מקומן לזמן מה. אנו עשויים להדרדר לסיפוק עצמי פשוט, משום שדרכי החיים הישנות והממושמעות נראות חסרות משמעות. כאשר המניעים ה"גבוהים יותר" כושלים, אנו נוטים ליפול לנמוכים יותר. או שחסרים לנו לגמרי מניעים אמיתיים. אז יש לנו פחות הנחייה ממה שסיפקו לנו החוקים הישנים.

   
   בל חשבו על זה: האם אין זה נכון שלפחות לפעמים אנחנו צודקים בכך שאנו לא פועלים לפי אחד מהחוקים הישנים? נכון הוא שלפעמים אנו דוחים את החוקים הישנים כי זה קל יותר. אנו מודדים עצמינו מול אמות מידה נמוכות יותר, מנסים לדרוש מעצמינו פחות. אבל לפעמים אנחנו לא יכולים לעשות מה שלימדו אותנו כי אנו חשים יותר במצב ממה שהשגרות הישנות שלנו יכולות לענות עליו.

   במצב מסובך, אם אנחנו לא יכולים לפעול בדרך קלה ושגורה, ואם דרך חדש לא מציעה עצמה במהרה, מה יש לנו? מה אנחנו מרגישים? בלבול, אולי תסכול. אולי אנחנו פשוט תקועים. אבל מהו הדבר שאומר לנו שהפעולות או הניסוחים הרגילים שלנו לא מספיקים או לא מתאימים? אם נשאל עצמנו את השאלה הזו, ואם נשים לב היטב למה שעוצר אותנו, אנו עשויים לגלות שיש לנו ....., תחושה של מה שכן נחוץ, של מה שכן יעבוד, אם רק נוכל לממש אותו.

   כאשר אנו לא יודעים מה לעשות, אנו חשים יותר מכפי שאנו יכולים לומר. כאשר אנו שמים לב, בישירות, למה שאנחנו כן מרגישים, זה כמו תחושת בטן: ה ..... יודע יותר ממה שאנו יכולים לומר או לעשות. כמו איינשטיין, יש לנו "הרגשה", תחושה לא ברורה שמובילה לפתרון שאנו מחפשים. זה שאנו חשים בדבר מספיק כדי לגרום לנו לדחות את כל הדרכים הזמינות, למרות שהצעד החדש שיקח את כל זה עמוק יותר למימוש לא קיים עדיין.

   יתכן שנצליח, או שלא נצליח, לגבש את צעד הפעולה הבא שאנו זקוקים לו מתוך ה ..... יתכן שהוא לא יגיע בזמן הקרוב – או אי פעם. אבל יותר סביר להניח שנמצא דרך חדשה כזו אם נחווה קודם תחושה גופנית של מה שנחוץ, ואם נשים אליה לב. היא מציעה וצופה דרכים חדשות שעדיין לא נוצרו.

   למשל, כאשר אני צריך להתמודד עם משהו כאבא, אני עשוי להיזכר במה שאבי היה עושה במצב שכזה. כמובן שאני רוצה להיות שונה ממנו בכמה דרכים, אבל אני לא יכול פשוט לעשות רק את מה שהוא עשה שאהבתי. זה לא יעבוד. הילדים בימינו שונים מאיך שאנחנו היינו; האם זה העניין? אבל אני אוהב את הילדים שלי כמו שהם. עודדתי אותם בעצמי להיות שונים מאיך שאני הייתי. הבעיה היא שישנו יותר במצב שצריך להתמודד איתו מאשר אני יכול לחשוב עליו בבירור. אם אשים לה למה שעוצר אותי, אני יכול לחוש ביותר הזה.

   
   מה הייתי אומר אם הייתי מדבר מה ..... שלי? אם מישהו היה מקשיב, הייתי יכול לדבר במשך שעות. הייתי עשוי לומר מה אני יכול לומר על זה. הייתי עשוי לומר שאני מכיר את העצות הרגילות שהייתי מקבל. הייתי עשוי לדבר על הילדים שלי, על איך שהם. הייתי עשוי לדקלם את מה שכבר ניסיתי ומה בדיוק קרה בעקבות זאת. אבל לאחר שאומר את כל מה שאני יכול לומר, עדיין אשאר עם הבעיה. אחרי שאומר את כל הדברים האלו, עדיין יהיה "....." – התחושה של יותר ממה שאני יכול לומר, התחושה של מה כן היה נכון לעשות אם הייתי יכול לגבש זאת. ה "....." הוא התחושה שלי של העוד שדרך פעולה מסוימת זקוקה לו כדי להתקדם.

   מושגים חדשים וסוג חדש של מושגים

   
   במקום אחר ("A Process Model", ניתן להשגה דרך המכון להתמקדות) בניתי מודל תאורטי חדש של הגוף, תהליכי החיים הצמחיים שלו, התנהגותו והתפקיד שהוא משחק בשפה ובתרבות.

   למודל יש שני כוחות: יש לו את כוח ההגיון, כוחם של מושגים מדויקים ותלויים-הדדית, אבל יש לו גם כוח חדש. המושגים הם לא רק המושגים ההגיוניים הרגילים. הם גם מסוג חדש. הם מושגים שמביאים את החוויה אותה תארתי יחד איתם. המושגים נובעים מסוג זה של חוויה ושומרים אותה בתוכם. אדם יכול לנוע ממושגים אלה בשתי דרכים: אפשר לנוע מהם בדרך הגיונית, אבל אפשר גם, ובאופן שונה, לנוע מה ..... המורגש גופנית שהם מביאים.

   
   

    

   Gendlin, E.T. (1993). Three assertions about the body.The Folio, 12(1), 21-33. From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2064.html