|
דויד גרוסמן:
את הכתיבה אני חוֹוה כמו תהליך של הסרת עוד ועוד שכבות של קטרקט, שמונעות ממני לראות נכוחה את הסיפור שאני כותב. אולי הן נוצרו בי מפני שמעולם לא העזתי להביט למקום התרחשותו של הסיפור הזה בתוכי. או אולי אני לא די בשל – כאדם או כסופר – להבין את מה שהסיפור אומר לי, לעמוד מולו. אבל בכל זאת, אני מרגיש אותו שם, במעמקים, במעומעם, והוא קורא לי, ולפעמים נדמה לי שהוא זקוק לי לפחות כפי שאני זקוק לו, ואני לא יכול להתכחש לקריאה שלו אלי. ואם אני כותב אותו באופן לא נכון, או לא מדויק, או אם אני לא חשוף לו באמת – הוא מגיב. אני מרגיש מיד את הצרימה שלו בתוכי, בתערובת של תגובה נפשית וגופנית, ואז אני יודע שאני עדיין לא שם, עדיין לא נענה לו כפי שהוא מבקש להיענות.
ופעם בכמה זמן יש לי תחושה שעשיתי את זה נכון. שכתבתי נכון. זה לא קורה לעתים קרובות, ובוודאי לא כפי שהייתי רוצה. אבל כשזה קורה – וגם אם אני כותב אז על דבר שמערער אותי, שכמעט מפורר אותי – אני בכל זאת חש גם מֵעין הִתעלוּת, כאילו איכשהו, ברגע האחרון, ורק מפני שאמרתי את המלים הנכונות, ניצלתי ממשהו שכמעט כיבה אותי.
הלינק לטור השלם:
|