מאמר שהופיע בגיליון הד החינוך, אפריל 2009

חושבים בגוף

דנה גניהר רז ורונה רענן שפריר

פרופ' יוג'ין ג'נדלין, פילוסוף מאוניברסיטת שיקגו, טוען שהמידע הקיים בגוף יכול להכיל חידוש משמעותי בתחום שאנו מלמדים או חוקרים. הוא קובע שכל אדם יכול לפרוץ דרך בתחום מומחיותו באמצעות המגע עם המידע המובלע בגופו. תגובה לגיליון "ללמד לחשוב", הד החינוך, אפריל 2009

אחד המשפטים הנפוצים שאני (דנה) שומעת מהבנים שלי (11, 14) הוא: "אוף, לא חשוב, אי-אפשר להסביר את זה". הם אומרים את המשפט דווקא כאשר נדמה שהרעיון שהם מנסים לעצב מסקרן ומורכב. זהו שלב שבו הרעיון לא בהיר להם עצמם, הוא מתהווה, אך המילים שאמורות להביע אותו כושלות. כיוון שאינם מצליחים לבטא את מה שהם מרגישים הם מרימים ידיים.

מקום העצירה הזה, "הקצה" שלהם, הוא בדיוק האזור החביב על מורי TAE, ראשי תיבות של Thinking at the Edge – "חשיבה על הקצה". אנו יודעים שקשה לבטא רעיון ייחודי ומתהווה באמצעות מילים שגורות. אנו יודעים שכאשר משהו מחפש את דרכו החוצה (רעיון חדש, ידע מקורי) כדאי להיות רגע בשקט, לתת לתחושה להתפשט בגוף, ואז לנסות לבטא אותה בצירופים חדשים. כאשר אנו נוהגות כך כלפי ילדינו, הם לומדים לחשוב "מתוך עצמם": הם לומדים להעריך את התחושה המעורפלת של רעיון שעדיין אין לו מילים ולראות בה קצה לחשיבה יצירתית באמת.

הגיליון המרתק "ללמד לחשוב" (#הד החינוך#, אפריל 2009) הציע הגדרות שונות לחשיבה טובה (יצירתית, ביקורתית, יעילה) ושיטות שונות להוראתה, אך שאלה אחת נעדרה ממנו: #היכן מתבצעת החשיבה?#

התשובה המקובלת היא שחשיבה מתבצעת בנוירונים המוחיים של האדם. אנחנו אומרים על אדם שחושב היטב "יש לו ראש", ועל מי שמתעצל לחשוב אנו אומרים "תפעיל את הראש". אך תשובה אוטומטית זו אינה מובנת מאליה, לפחות לדבריו של פרופ' יוג'ין ג'נדלין – פילוסוף, פסיכולוג ומפתח פרקטיקת ה"התמקדות" (Focusing) ו"חשיבה על הקצה" (Thinking at the Edge) מאוניברסיטת שיקגו.

ג'נדלין טוען שהגוף חושב, שההתנסויות שלו הן כלי חשיבה משמעותי שהזנחנו. האורגניזם החי, לפי ג'נדלין, "מחזיק" בידע מובלע (implicit knowledge). זהו ידע רחב, עמוק ומקורי בהרבה מן הידע המפורש (explicit knowledge) שאנו יודעים לבטא במילים. יותר מזה, כאשר אנו פונים אל ההתנסות המובלעת בגוף, אנו יכולים לקבל מידע בעל ערך עצום ולחדש בתחום שאנו חוקרים.

גישה רדיקלית

הגישה של ג'נדלין רדיקלית בכמה מישורים:

ראשית, הוא אומר ש#הגוף חושב#. תפיסה זו מנוגדת לרעיון הפיצול הקרטזיאני בין הגוף למחשבה, הטבוע עמוק בתרבות המערבית. תפיסה זו גם נותנת משמעות חדשה ל"גוף" ול"מחשבה".

שנית, הוא קובע ש#בגוף יש מידע נגיש וניתן להמשגה#. אנחנו יכולים אולי לקבל את הרעיון שהגוף מכיל רגשות ותחושות הנוגעות למחשבות שלנו, אך הרעיון שהגוף מכיל מידע ממשי על תחומי העניין שלנו בהחלט מפתיע.

ולבסוף, ג'נדלין מרחיק לכת ואומר ש#המידע הקיים בגוף יכול להכיל חידוש משמעותי בתחום שאנו מלמדים או חוקרים#. הוא קובע שכל אדם יכול לפרוץ דרך בתחום מומחיותו באמצעות המגע עם המידע המובלע בגופו.

הגוף חושב

הגוף¹ חושב באמצעות התנסות. כאשר האורגניזם האנושי מתנסה בחוויות (בלמידה, במפגש, בחוויה) הוא צובר התנסויות. חלקן מעובדות למילים שאנו מעבירים לאחרים בעל פה או בכתב וחלקן נותרות "מובלעות" בתוך הגוף החווה.

לעתים אדם החותר להבין דבר מה בתחום התמחותו אומר "אני חש משהו אך לא מסוגל להסביר". ה"משהו" הזה שונה מרעיונות המקובלים בתחום שלו. הוא אינו יודע לומר מדוע הוא חש אחרת, אבל לעתים קרובות מסתבר שצדק, שהרעיון שחש בו היה פריצת דרך אמיתית.

ג'נדלין מביא דוגמה: "נניח שאתה מתכנן טיסה לעיר אחרת במטוס קל והטייס אומר לך: 'אינני יכול להסביר זאת... אומרים שמזג האוויר בסדר גמור, אבל כשאני מביט החוצה יש לי תחושה משונה של ספק'. במקרה כזה, ודאי לא תאמר לטייס להתעלם מתחושתו, גם אם אינו יודע להסבירה". הטייס מנוסה והוא בוחן את המצב הלא ברור דרך הידע הרב שעומד לרשותו, אך בכל זאת יש שם עוד משהו שאינו יודע להסביר. הוא אינו יודע מדוע הוא מפקפק במידע "האמין" שמסרו לו הרשויות על מזג אוויר רגוע.

מהי אותה #"תחושה יודעת"# שגרמה לטייס לומר את מה שאמר? ומדוע אינו יכול להביע אותה במילים ברורות? אילו היה מצליח הטייס לבטא אותה, היינו טסים בבטיחות רבה יותר או נשארים בבית.

וכך, כמו אותו טייס, "כל אדם בעל התנסות רחבה בתחומו "מחזיק #בתחושה של ידיעה# על משהו שנמצא מעבר למילים המוכרות".²

תחושה יודעת

"חשיבה דרך הגוף" מזמינה להיכרות עם מושג יסוד בפילוסופיה ובפרקטיקה שפיתח ג'נדלין: felt-sense – התחושה היודעת. תחושה אינה רגש ולא מחשבה, אלא חוויה פנימית שמורגשת בתוך הגוף. אנו אומרים "זה מרחיב את הלב" כאשר משהו מרגש אותנו או "הקיבה מתהפכת" כאשר משהו מחריד אותנו. אנו מתייחסים לתחושה גופנית/התנסותית שמסמנת חוויה רחבה. אך התחושה היודעת אינה רק ביטוי לרגשותינו העמוקים (שהם המוקד של פרקטיקת ההתמקדות), אלא היא יכולה לבטא גם את מה שקיים בנו כידע מובלע.

סדרה פשוטה של תרגילים יכולה לאפשר לכל אדם לגעת בתחושה זו וללמוד להשתמש בה כבסיס למגע עם אותו ידע מובלע וכנקודת מוצא לפריצת דרך בתחום התמחותו.

תוצאות

אנשים שהתנסו ב"חשיבה על הקצה" לומדים כיצד לזהות את נקודת הקצה, את מה ש"נמצא לי על קצה הלשון", את מה ש"אני מרגיש, אבל לא יכול לבטא במילים". הם לומדים לגשת אל "התחושה היודעת" הנמצאת בהם, להיות אתה במגע, לפענח את הידע המובלע בה ולא פחות חשוב – למצוא מילים רעננות אשר יבטאו את הידע החדש בצורה בהירה ונגישה.

אתם ודאי מכירים זאת: אתם מנסים, נניח, לכתוב מאמר; תחושתכם היא שיש לכם משהו חדש וחשוב לומר, אבל המילים ש"יוצאות לכם" שגורות ונשמעות כאילו נלקחו מאותו מילון שכולם משתמשים בו. יש בהן משהו כבד, שחוק, משעמם.

בפרקטיקה של "חשיבה על הקצה" מנסים לאתר את מה שמכונה "שמות אינדיאנים" – מושגים מקוריים, רעננים, שמבטאים במדויק יותר את מה שרוצים לומר. באמצעות מושגים אלה אפשר לכתוב מאמר מקורי, להביע רעיון חדש, להתבטא כמו שאיש לא התבטא לפניכם.

חינוך

אין צורך לומר שוב שתלמידים בכיתות "מקבלים" מושגים שהם כמו חבילות ארוזות שאין לפתוח אותן, ש"החשיבה" שלהם היא במקרה הטוב ארגון החבילות בסדר חדש, בלי יחס אמיתי למשמעות המוצפנת בהן. ולא רק תלמידים; במקרים רבים גם מומחים וחוקרים "חושבים" כך.

"חשיבה על הקצה" מציעה מהפך בלמידה – של תלמידים ומבוגרים. היא מלמדת לחפש את "קצה הידיעה" בתחושה פנימית במקום לחפש תשובות באינטרנט, בספרים או במקור חיצוני אחר. תלמידים עשויים לגלות – לאחר שהתנסו בסדנה של "חשיבה על הקצה" שהם יכולים לחשוב "מתוך עצמם", להגות ולכתוב רעיונות חדשים – באמת חדשים – במקום למחזר רעיונות של אחרים.

התלמידים שלנו "חיים" – חיים יחסים, אירועים, תחומי עניין... עולם ומלואו. האורגניזם שלהם צבר ידע – חוויות, התנסויות, תחושות – שרובו אינו נגיש להם. איש לא לימד אותם כיצד לגשת אליו, כיצד לחשוב באמצעות הגוף. כאשר הם לומדים עליהם להרחיק את ה"אני" שלהם, את הגוף שלהם, כדי "ללמוד היטב", כלומר להצליח בשיעורים ובבחינות.

מארי ג'ין לארבי, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת דה-פול, אומרת: "נכון ש'חשיבה על הקצה' מוצגת לרוב למבוגרים שיש להם תחום מומחיות שבו הם יכולים לבטא את החשיבה הייחודית שלהם, אך לתלמידי שמינית [שכבת הגיל שלארבי עובדת אתה] יש 'מומחיות התנסותית' ניכרת – הם חיים במשפחה, יש להם חברים וחיות מחמד, תחביבים ועיסוקים מיוחדים. במפגשים שלי אתם הצעתי להם לחשוב על אחד הרעיונות שלהם, על משהו שהם רוצים לעבוד עליו שמרגיש מיוחד, וגיליתי שהם מגיעים לאזורי חשיבה חדשים ולא מוכרים".³

שיטת "חשיבה על הקצה" בנויה מ-14 צעדים. עקב בצד אגודל הצעדים מלמדים לזהות את היכולת הגלומה בכל אחד לגעת בגופי הידע במקור הפנימי. צעדים אלה מאפשרים לבסס את התנועה בין המגע עם #חוויה פנימית# לבין יצירת #מושגים חדשים# מובנים וניתנים למסירה לאחרים.

כאשר אנשים (תלמידים ומבוגרים) נחשפים לאפשרות כזאת הם לומדים לתת אמון במשהו שלפעמים קשה לבטא אותו. אנשים, כמה חבל, מוותרים מראש על הניסיון לבטא את הדבר שהם חשים, שיש לו אולי ערך עצום – להם ולאחרים. כאשר נוצר מגע עם המקוריות הרוחשת בפנים, אנשים מגלים שהמאמץ כדאי ואף מרגש: הם באמת יכולים לחשוב לעומק ולבטא מחשבות ייחודיות, אולי פורצות דרך; הם יכולים להוסיף לעולם המקצועי שלהם ידע חדש, מקורי ורב ערך.

דנה גניהר רז ורונה רענן שפריר הן מנחות TAE.

Dganihar@gmail.com